מעשהו של חנון כלפי שליחי דויד נועד להיות פוגעני, בוטה ומבזה באופן פומבי [ביאור שטיינזלץ]. לעונש הייחודי שנבחר ישנו גם רובד סמלי. מאחר ששרי עמון חשדו כי השליחים הם מרגלים שבאו לראות את ערוות הארץ, חנון העניש אותם מידה כנגד מידה. הוא בחר לגלות את ערוותם הממשית, ובכך לאותת להם כי מזימתם נחשפה, תוך הפיכת חרפתם לגלויה לעין כול [חומת אנך].
אף על פי שהכתוב מציין רק וַיְגַלְּחֵם, הפרשנים מסתמכים על המקבילה בספר שמואל ומבארים כי חנון גילח רק חצי מזקנם, כדי להעצים את הביזיון ולהפוך אותו לבולט, מגוחך ובלתי ניתן להסתרה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
לאחר מכן הוא פגע בלבושם. התיבה מַדְוֵיהֶם מתפרשת על ידי הפרשנים כמדיהם ומלבושיהם הארוכים. חנון כרת את הבגדים בַּחֵצִי, כלומר חתך אותם בדיוק במחצית אורכם [מצודת דוד].
הבגדים נחתכו עַד הַמִּפְשָׂעָה (מילה הנכתבת באות שי"ן שמאלית [מנחת שי]). הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמונח זה מתייחס לאזור הערווה והעגבות, מלפנים ומאחור [רש"י, רד"ק]. מבחינה לשונית, המילה נגזרת מלשון פסיעה, ומציינת את אזור המפרק שבין הירכיים, המקום שבו מתחילה תנועת הרגליים של האדם [רלב"ג, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי בפסוק המקביל בספר שמואל מופיעה המילה שתותיהם, וכי שני המונחים הללו משמשים במקרא ככינויים המרמזים לערוות האדם [רש"י, רד"ק, רלב"ג]. כתוצאה ממעשים אלו, השליחים נותרו חשופים ומושפלים בדרכם חזרה.