שליחים נשלחו אל דוד המלך כדי לדווח לו על התקרית ועל המצב המשפיל שבו חוזרים שגריריו. המילים וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּידוּ לְדָוִיד עַל־הָאֲנָשִׁים מתארות את הדיווח שנמסר למלך על קורותיהם של האנשים ועל המצב שבו הם שבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בתגובה לכך, וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם. הפרשנים מסבירים כי השגרירים חשו בושה עמוקה על כך שנאלצו לצעוד במראה מבוזה כל הדרך מארץ בני עמון ועד לארצם [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד כדי לבאר מדוע הם לא באו בעצמם אל המלך, ומשום כך נאלץ דוד לשלוח שליחים מטעמו שיצאו לפגוש אותם בדרך [מצודת דוד].
הוראתו של דוד לשגרירים הייתה: שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד אֲשֶׁר־יְצַמַּח זְקַנְכֶם. המלך הודיע להם כי אינו דורש שיגיעו אליו כעת [ביאור שטיינזלץ], אלא מנחה אותם להמתין בעיר יריחו עד שזקנם יגדל מחדש (יְצַמַּח פירושו יגדל [מצודת ציון]). רק לאחר מכן, וְשַׁבְתֶּם בחזרה אל בתיכם [מצודת דוד].