ההכרה בהשלכות החמורות של העלבון מובילה את העמונים להיערכות צבאית נרחבת לקראת עימות בלתי נמנע. כאשר בני עמון מבינים כי הִתְבָּאֲשׁוּ עִם־דָּוִיד, כלומר שעשו את עצמם שנואים, מאוסים ומתועבים בעיניו כדבר מצחין, הם מתמלאים פחד מפני המלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעשיהם היוו קריאת תיגר והכרזת מלחמה של ממש, והם ידעו היטב שדוד יגיב לכך בחומרה [ביאור שטיינזלץ].
כדי להתמודד עם האיום, שוכרים חנון ובני עמון צבא עזר תמורת אלף כיכר כסף, הכולל רכב ופרשים מארצות שונות [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מפרט את מקורותיו של צבא השכירים: מִן־אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִן־אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה. הפרשנים מבארים כי האומה הארמית הייתה גדולה ונפוצה במקומות שונים, וכל קבוצה נקראה על שם מקום מושבה [רש"י]. כך, אֲרַם מַעֲכָה הם הארמים היושבים באזור מעכה, ואֲרַם נַהֲרַיִם הם אלו היושבים על נהר פרת [רש"י], ויש המזהים קבוצה זו עם "ארם בית רחוב" [מלבי"ם]. גם צוֹבָה היא למעשה מדינה ארמית, ארם צובה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. תופעה זו, שבה ענפים של האומה נקראים על שם מקום ישיבתם בעוד עיקר האומה נמצא במקום אחר, קיימת גם אצל העמונים עצמם ואצל בני עשו היושבים בשעיר שבאדום [רש"י].