דוד המלך עורך חלוקה של בני שבט לוי ומגדיר כיצד יתחלקו לעבודתם, את תפקידיהם השונים ואת מספר המשרתים בכל תפקיד [מלבי"ם].
באשר לתפקידם של עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף הלויים המופקדים לְנַצֵּחַ עַל־מְלֶאכֶת בֵּית־ה', עולות במקורות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה לְנַצֵּחַ כמלאכת ניהול, פיקוח ועיסוק בצדדים הארגוניים של המקדש [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לפי כיוון זה, הלויים סייעו לכוהנים בעת עבודת המזבח [מצודת דוד], ועבודתם כללה את ניקיון הבית וחלקיו, שמירת הקודשים מפני טומאה, הכנת לחם הפנים, ניפוי סולת למנחות, ומדידת החומרים הלחים והיבשים הנדרשים לעבודה [רלב"ג]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה לְנַצֵּחַ בהקשר של שירה. מלאכת השיר נקראת כך משום שדרכם של המשוררים "לנצח" זה את זה, כלומר להתבלט, להרים את קולם ולהכריע את נעימת השיר [מצודת ציון].
נוסף על עובדי המקדש, מונו שֵׁשֶׁת אֲלָפִים לויים לתפקידי שֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים. מכיוון שבני שבט לוי היו מורי התורה, הם היו הראויים ביותר להרכיב את בתי הדין של הסנהדרין הגדולה והקטנה, ולשמש כשופטים בכל רחבי הארץ עבור כלל עם ישראל, ולא רק עבור בני שבטם [רלב"ג]. לצידם פעלו השֹׁטְרִים, שתפקידם היה לשמש כאוכפי חוק המאלצים את הציבור לקיים את פסקי הדין של השופטים [מצודת ציון].