תפקידם של הלוויים במקדש כלל מערכת מורכבת של חובות, במיוחד סביב הקרבת קורבנות הציבור בימים מיוחדים כגון שבתות, ראשי חודשים ומועדים, וזאת בנוסף לעבודתם היומיומית התדירה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת מתייחסות לתפקידם של הלוויים בשירת הקודש. באותה עת שבה הועלו קורבנות הציבור על המזבח, ובמיוחד קורבנות המוסף של הימים המיוחדים, היו הלוויים עומדים על עומדם כדי להודות, להלל ולשורר לפני ה׳.
לצד שירת הלוויים, הפרשנים מצביעים על רובד נוסף של סיוע פיזי ועזרה מעשית בהכנת הקורבנות. הלוויים היו ממונים על לשכות המקדש, ובפרט על לשכת הטלאים, שם השגיחו על הבהמות וביקרו אותן כדי לוודא את כשרותן [רש"י, מלבי"ם]. בימים שבהם הקורבנות היו מרובים, הלוויים סייעו באופן פעיל לכוהנים בעבודה הפיזית הקשה. עזרה זו כללה את הבאת הבהמות אל הכוהנים, הכנתן, שחיטתן, וכן את הפשטת עורן וניתוחן לנתחים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. עם זאת, לסיוע זה היה גבול הלכתי ברור: הלוויים ביצעו את המלאכות רק עד שלב קבלת הדם, שכן משלב זה ואילך העבודה מסורה לכוהנים בלבד [רד"ק].
הדרישה לדייקנות בעבודה זו באה לידי ביטוי במילים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם. משמעות הביטוי היא שהלוויים דאגו להביא את הקורבנות בדיוק במספר הקבוע והנדרש על פי דין התורה לכל יום ויום, מבלי להחסיר או לשנות [רש"י, מצודת דוד]. המילה כְּמִשְׁפָּט נכתבת באות כ', להורות על כך שהעבודה נעשתה כהלכתה ועל פי הדין הקבוע [מנחת שי].