דברי הימים א, פרק כ״ח, פסוק ב׳

למרות חוליו, וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל־רַגְלָיו מתוך כבוד וענווה כלפי העם, במעמד המרמז גם על כך שהניח את היסודות הפיזיים והרוחניים הנצחיים של המקדש. בפנייתו אַחַי וְעַמִּי הוא מבהיר כי אם ישמרו על אמונתם לה' ייחשבו כאחיו, אך אם יסרבו ירדה בהם בתוקף סמכותו כמלך. דוד חושף את תשוקתו הפנימית העזה באומרו אֲנִי עִם־לְבָבִי, ומסביר שרצה להקים לארון מקום קבוע ונצחי שייקרא בֵּית מְנוּחָה. מקום זה משמש כשרפרף, הֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ, המהווה משל לנקודה הסופית שאליה מגיעה השגחת ה' בעולם החומרי. לבסוף הוא מצהיר וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת, שכן אף שה' מנע ממנו את הבנייה, הוא דאג להכין מראש את כל החומרים הנדרשים כך שנותרה רק מלאכת הבנייה עצמה.