תקופת מלכותו של דוד מתחלקת לשני פרקים מרכזיים, המובחנים זה מזה במיקומם הגיאוגרפי ובאורכם. בתחילת דרכו, שִׁשָּׁה נוֹלַד, כלומר שישה בנים נולדו לדוד בזמן שישב בחברון [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציג חלוקת זמנים מדויקת: דוד מלך בחברון שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, ובירושלים מלך וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ שָׁנָה. חיבור התקופות מסתכם לארבעים שנה ושישה חודשים. עם זאת, במקומות אחרים במקרא מוזכר שדוד מלך ארבעים שנה בדיוק. הפרשנים מציעים כמה דרכים ליישב פער זה. גישה אחת מסבירה כי מדובר בדרך מניין שגרתית, שבה החשבון המרובה "בולע" את המועט, ולכן חצי השנה הושמט מהסך הכולל [מלבי"ם].
גישה אחרת קושרת את הפער לאירוע ספציפי בחיי דוד. על פי מסורת חז"ל, דוד חלה בצרעת במשך שישה חודשים. בתקופה זו הוא לא תפקד כמלך, ולכן חודשים אלו הופחתו ממניין שנות מלכותו הרשמיות [מלבי"ם, חומת אנך].
פירוש זה מעורר קושי, שכן הצרעת באה כעונש על מעשה בת שבע, אירוע שהתרחש בעת שדוד כבר ישב בירושלים. אם כן, מדוע ששת החודשים העודפים מופיעים דווקא בתקופת חברון? התשובה לכך משלבת בין דיוק היסטורי לכבודה של ירושלים. מבחינה עובדתית, דוד אכן מלך בחברון שבע שנים וחצי, ובירושלים מלך שלושים ושתיים שנה וחצי (בקיזוז חצי שנת הצרעת). אולם, כדי לחלוק כבוד לירושלים ולהציג את תקופת המלכות בה כמספר שלם, הועברו מבחינה רעיונית ששת החודשים היתרים של חברון והושלמו למניין שנות ירושלים. כך נוצרה החלוקה המוכרת בפסוקים אחרים של שבע שנים בחברון ושלושים ושלוש בירושלים, בעוד הפסוק כאן מציג את החלוקה ההיסטורית המדויקת של שנות המלוכה בפועל [חומת אנך].