רשימות היוחסין המקראיות טומנות בחובן לעיתים חידות מספריות הדורשות התבוננות במבנה המשפחתי. בפסוק זה מוצגת שושלת צאצאיו של שכניה, אך בסופו מתעוררת סתירה מספרית בולטת: הכתוב מונה את שמות בניו של שמעיה – חטוש, יגאל, בריח, נעריה ושפט – שהם חמישה אנשים בלבד, אולם מסכם את המניין במילה שִׁשָּׁה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים פותרת קושי זה באמצעות התבוננות על מניין הדורות הכולל. לפי גישה זו, המספר אינו מתייחס אך ורק לבניו של שמעיה, אלא מסכם את שושלתו של שכניה הסב. בניו של שמעיה גדלו אצל סבם שכניה ונחשבו לו כבנים, ולכן הכתוב מחבר את שמעיה הבן יחד עם חמשת בניו, ויחד הם משלימים את המניין לשישה צאצאים המיוחסים לשכניה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, קיים הסבר חלופי שלפיו המספר שש אכן מתייחס לבניו של שמעיה בלבד. לפי פירוש זה, בעת כתיבת הדברים אשתו של שמעיה הייתה מעוברת, והוא חזה ברוח הקודש שעתיד להיוולד לו בן זכר שישי, ולכן הכתוב כולל אותו במניין מראש אף על פי ששמו טרם ניתן [מצודת דוד].
תופעה מקראית זו, שבה נמנים חמישה שמות אך סיכום הרשימה נוקב במספר שישה, אינה ייחודית לפסוקנו. תבנית זהה מופיעה בהמשך ספר דברי הימים (פרק כה) ברשימת בניו של ידותון, שגם בה מפורטים חמישה שמות בלבד אך סך הבנים נמנה כשישה [רש"י, מצודת דוד].