לאחר הפסקה בפרק הקודם, שבה פירט הכתוב את שושלות רם וכלב, חוזר כעת הטקסט המקראי להשלים את תיאור ייחוסו של דוד המלך ומונה את בניו [רד"ק, מלבי"ם]. המילה נוֹלַד מכוונת לכלל הבנים שנולדו לו [ביאור שטיינזלץ], והיא נהגית במסורת הקריאה עם הארכת האות נו"ן [מנחת שי].
ציון שמו של הבן השני, דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל, מעורר קושי, שכן בספר שמואל נקרא בן זה בשם "כלאב" [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים פער זה על רקע נסיבות נישואיו של דוד לאביגיל. דוד נשא את אביגיל, אלמנת נבל הכרמלי, מיד לאחר מות בעלה, לאחר שהמתין רק את ימי האבל וספירת שבעה ימי טהרה. מכך ניתן ללמוד כי הגזירה ההלכתית המחייבת אישה להמתין שלושה חודשי הבחנה לפני נישואין שניים טרם נגזרה באותה תקופה [מלבי"ם]. בשל סמיכות הזמנים, החלו ליצני הדור לרנן ולחשוד כי הבן שנולד לאביגיל הוא למעשה בנו של נבל.
כדי להסיר את החשד, יצא קלסתר פניו של הילד זהה לחלוטין לקלסתר פניו של דוד. משום כך הוענק לו הכינוי "כלאב", שמשמעותו שכולו דומה לאב [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. המלבי"ם מוסיף רובד נוסף ומציין כי אנשי הדור רצו לקרוא לילד "כלב", משום שנבל השתייך למשפחת כלב, ובתגובה לכך הוסיף דוד את האות אל"ף לשמו וקרא לו "כלאב".
עם זאת, שמו העיקרי והמקורי של הילד היה דָּנִיֵּאל [רד"ק, מלבי"ם], שם המבטא את הודאתו של דוד לה' על שדן את דינו ונקם את נקמתו מנבל, במשמעות של "דָּנִי אֵל" [רש"י, רד"ק].
סוגיית זהותו של דניאל השפיעה גם על עתיד המלוכה. אף על פי שדניאל היה מבוגר מאדוניה, אדוניה הוא זה שניסה לרשת את כיסא המלוכה. הסיבה לכך הייתה הספקות והרינונים שהמשיכו ללוות את דניאל באשר לזהות אביו, או לחלופין, משום שדניאל בחר להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה ולא חפץ כלל בענייני המלוכה [מלבי"ם].