רשימות היוחסין של שבט בנימין חושפות מציאות של נדידה ומאבקי כוחות פנימיים וחיצוניים, אשר הובילו לעקירת משפחות ממקומן.
הזהות של בְּנֵי אֵחוּד נתונה למספר פרשנויות. יש הסבורים כי אהוד הוא למעשה בלע, שנקרא בשני שמות [מצודת דוד], ויש המזהים אותו עם אהוד בן גרא השופט, מצאצאי בלע [רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים כי המילה וְאֵלֶּה מתייחסת ספציפית לשפופן וחורם, שהוזכרו קודם לכן [מלבי"ם].
אישים אלו תפקדו כרָאשֵׁי אָבוֹת, כלומר ראשי משפחות והנהגה, לְיוֹשְׁבֵי גֶבַע, שהייתה עיר בנחלת בנימין. על פי אחת הגישות, מדובר במנהיגי העיר שפעלו בתקופת המעשה הקשה של פילגש בגבעה [מלבי"ם].
המשך הפסוק, וַיַּגְלוּם, מתאר אירוע של עקירה וטלטול ממקום למקום, ולא בהכרח שבי מלחמתי רגיל [רד"ק, מצודת ציון]. סביב השאלה מי הגלה את מי ומדוע, קיימות מספר גישות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בסכסוך פנימי, שבו קבוצה אחת גברה על השנייה [רלב"ג]. לפי גישה זו, ראשי האבות הם אלו שהגלו את תושבי גבע ממקומם [מצודת דוד, רד"ק], כאשר הפסוק הבא מפרט את שמות המנהיגים שביצעו את ההגליה בפועל: נעמן, אחיה וגרא [רש"י, רד"ק].
מנגד, גישה אחרת קושרת את ההגליה לאירועי פילגש בגבעה. לפי פירוש זה, לאחר המלחמה, בני ישראל הם שהגלו את מנהיגי גבע ממקומם, משום ששתקו ולא מיחו על הפשע שנעשה בעירם, ולכן לא איפשרו להם להמשיך ולהתגורר בקרבם [מלבי"ם]. עם זאת, יש המציינים כי הרקע ההיסטורי המדויק והתזמון של אירוע זה נותרו עמומים [ביאור שטיינזלץ].
היעד שאליו גורשו, אֶל מָנָחַת, הוא שמה של עיר או מדינה שאליה נאלצו הגולים לעבור [רש"י, מלבי"ם].