דמותו של שחרים ומסעו לארץ מואב מהווים מוקד לפרשנויות שונות, הנעות בין תיאור היסטורי של הגירה לבין רמזים מדרשיים עמוקים. על פי הפשט, וְשַׁחֲרַיִם הוא אדם משבט בנימין, שאולי הוזכר קודם לכן בשם אחר [מצודת דוד, רד"ק]. הוא הלך לגור בִּשְׂדֵה מוֹאָב בעקבות רעב או נסיבות אחרות [רד"ק], או שהיה אחד מהגולים שהגיעו לשם [רש"י]. מנגד, הגישה המדרשית מזהה את שחרים כבועז, שהיה "משוחרר" מעוונות, והגעתו למואב רומזת לנישואיו עם רות המואביה [חומת אנך].
הביטוי מִן־שִׁלְחוֹ אֹתָם מעורר מחלוקת ומתפרש בשתי דרכים עיקריות. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של זמן או אירוע: לאחר ששחרים שוחרר מן הגלות [רש"י], או לאחר שהוא עצמו שילח והגלה את ראשי המשפחות ממקומם, הוא הלך למואב והוליד שם ילדים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ברובד המדרשי, מילים אלו רומזות לשבט יהודה או לסנהדרין שהורו ברבים את ההלכה המאפשרת לשאת נשים מואביות [חומת אנך].
הגישה השנייה מפרשת את הביטוי כשם של אישה. לפי דעה זו, המילה "מן" מתייחסת לכל השמות ברצף, והפסוק מונה למעשה שלוש נשים שונות שמהן הוליד שחרים: האחת שמה "שלחו אותם", השנייה חוּשִׁים, והשלישית בַּעֲרָא. לפי פירוש זה, גם המילה וְאֶת מתפרשת במשמעות של "ומן" [מצודת דוד, רד"ק].
לגבי חוּשִׁים וְאֶת־בַּעֲרָא נָשָׁיו, רוב הפרשנים מסכימים כי אלו שמות נשיו שמהן העמיד תולדות במואב. עם זאת, המדרש דורש את שמותיהן כרמז לפועלו של בועז: "חושים" משמעו שחש והזדרז כנמר, ו"בערא" מציין שביאר וחידש את ההלכה הקובעת כי איסור החיתון חל על גברים מואבים בלבד, ולא על נשים מואביות [חומת אנך].