שמואל א, פרק י״ב, פסוק ב׳

השלטון החדש כבר מבוסס ויציב, כפי שמעידות המילים וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, המציינות שהמלך מתפקד בפועל כמפקד, תוך רמיזה שאם העם ישוב בתשובה תהפוך שמחתם לשלמה והמלך יזכה להדרכה מה'. שמואל מתאר את מצבו האישי ואומר וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי, כלומר שערו הלבין, שכן למרות שהיה רק בראשית שנות החמישים לחייו, עול הציבור הכבד גרם לו להזדקן מוקדם מהרגיל, דבר שגם העיד על צדקתו. באשר למשפחתו הוא מציין וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם, הרי הם כאן כאזרחים מן השורה המוכנים לשרת את המלך, משום שאף על פי שלא חטאו ויכולים לסייע לעם בענייני תורה, הם לא ירשו את ההנהגה. הוא חותם את דבריו באמירה וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, המזכירה את מסירותו רבת השנים בנדידה מעיר לעיר כדי לשפוט את העם. היכרות ארוכה זו מוכיחה כי הנהגתו הייתה תמיד גלויה, ללא קבלת טובות הנאה ונקייה מכל מניע נסתר.