תארו לעצמכם שאתם עומדים בטקס פרידה ענק, שבו המנהיג שלכם נפרד ומעביר את התפקיד למישהו חדש. איך הייתם מסכמים את כל החיים שלכם בכמה משפטים?
שמואל הנביא עומד מול בני ישראל ברגע היסטורי ומרגש, ומעביר את שרביט ההנהגה למלך הראשון של ישראל. הוא אומר לעם וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, כדי להסביר שיש עכשיו מציאות חדשה. המלך כבר מנהיג אותם בפועל ומפקד על הצבא.
שמואל מדבר גם על מצבו האישי ואומר וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי. המילה וָשַׂבְתִּי מתארת שיער לבן. האמת היא ששמואל לא היה זקן מאוד, הוא היה בערך בן חמישים, אבל מרוב שהיה לו קשה לדאוג לעם ולשאת בעול הציבור הכבד, הוא הזדקן מהר ושיערו הלבין.
ומה לגבי הילדים שלו? שמואל אומר וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם, כלומר, הרי הם כאן איתכם. הוא מבהיר שהבנים שלו לא יורשים את התפקיד שלו כמנהיג. עכשיו הם כאחד העם, שווים לכולם, ומוכנים לשרת את המלך החדש בדיוק כמו שאר האזרחים.
בסוף דבריו, שמואל מזכיר לעם את המסירות שלו לאורך השנים ואומר וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הוא מזכיר להם שמאז שהיה נער צעיר הוא נדד מעיר לעיר כדי לשפוט ולעזור להם. הוא עשה הכול מכל הלב, בלי לקבל שום תמורה או טובה אישית, ותמיד הנהיג אותם ביושר, בצורה גלויה ובלי להסתיר מהם דבר.