ברגע מתוח של סכנה, בעוד שמואל עסוק בעבודת הקורבנות, מתרחשת התערבות אלוהית ישירה המכריעה את המערכה הצבאית. כאשר הפלשתים נִגְּשׁוּ, כלומר התקרבו למלחמה [ביאור שטיינזלץ], ה׳ וַיַּרְעֵם – השמיע רעמים עזים מן השמים. רעמים אלו יצרו אפקט של וַיְהֻמֵּם, בכך שהבהילו את הפלשתים וחוללו בקרבם מהומה רבה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נוסף על קולות הרעם העזים, ירדה גם אש מן השמים לעיני הפלשתים, מה שהעצים את הבהלה והחפזון במחנה שלהם [אברבנאל].
כתוצאה מאותה מהומה אלוהית, הפלשתים וַיִּנָּגְפוּ, כלומר נחלו תבוסה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המילים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אינן מתארות מיקום פיזי שבו התרחשה הנפילה, אלא מציינות ציר של זמן. המשמעות היא שהפלשתים ניגפו מעצמם עוד בטרם הספיקו בני ישראל להגיע ולהילחם בהם בפועל [מצודת דוד, אברבנאל]. כאשר בני ישראל יצאו ממקומם אל המערכה, הם מצאו את הפלשתים כשהם כבר מובסים ונסים על נפשם בעקבות המהומה, וכל שנותר להם לעשות הוא רק לרדוף אחריהם [אברבנאל].