הנהגתו של שמואל הנביא התאפיינה במסירות יוצאת דופן לציבור. במקום להמתין שהעם יגיע אליו כדי לדון במשפטיו, הוא יצא בעצמו אל העם וערך מסע שנתי קבוע בין הערים המרכזיות.
המילה מִדֵּי משמעותה מתי, כלומר בכל שנה ושנה יצא מביתו למסע מקיף [מצודת ציון]. מטרת הסיבוב הייתה לחזר בעיירות ולשפוט את ישראל במקומם, כדי לחסוך מהם את הטרחה הכרוכה במסע אליו [מלבי"ם, מצודת דוד].
בחירת תחנות המסע לא הייתה אקראית. המסלול עבר דווקא בערים שבהן שכן בעבר ארון הברית ושזכו להשגחה מיוחדת מאת ה'. כך, בֵּית אֵל המוזכרת כאן היא למעשה העיר שילה, שזכתה לכינוי זה משום שבית ה' שכן בה ימים רבים. הַגִּלְגָּל היא המקום הראשון שבו נח הארון לאחר שעם ישראל חצה את נהר הירדן, והַמִּצְפָּה נבחרה בהיותה מקום של השפעה והשגחה אלוהית גדולה [אברבנאל].
לאורך כל מסעותיו, הקפיד שמואל על עצמאות מוחלטת וניקיון כפיים. על פי חז"ל, בכל מקום שאליו הלך "ביתו היה עמו" – הוא ניזון והשתמש אך ורק ברכושו הפרטי, ולא נהנה כלל מאנשי המקום שאותם בא לשפוט [אברבנאל]. בתום סבב השיפוט השנתי בכל המקומות הללו, היה מסיים את מסעו ושב אל ביתו הקבוע שברמה [מלבי"ם, אברבנאל].