תקופה של תמורה רוחנית עמוקה עוברת על עם ישראל בעקבות חזרת ארון הברית משדה הפלשתים. העם יוצא ממצב של משבר ועבודה זרה אל עבר התעוררות לאומית ותשובה, תהליך שמעורר דיון מעמיק באשר לזמנו ואופיו המדויק.
הפרשנים מתמקדים בביאור מילות הפסוק כדי להבין את מהות התהליך. המילה שבת מתפרשת במובן של עכבה ושהייה ממושכת [מצודת ציון]. באשר למילה וַיִּנָּהוּ, קיימות שלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי המילה נגזרת מלשון "נהי", כלומר בכי, יללה ואבל. בני ישראל בכו והתחרטו על מעשיהם הרעים ועל עבודת האלילים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון המשכה, כלומר העם נמשך בטבעיות אל עבודת ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השלישית רואה במילה ביטוי של אסיפה וקיבוץ, שכן כל העם התאסף יחד כדי לעבוד את ה' לבדו [רש"י, רד"ק].
הגורמים להתעוררות זו היו מגוונים. הפרשנים מסכימים כי ראיית הנסים העצומים שעשה ארון הברית בקרב הפלשתים, יחד עם ההבנה של הפורענות שפגעה בבית עלי במלחמה, היוו אות גדול לכך שה' הוא האלוהים והובילו את העם לחרטה [רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, עצם נוכחותו של הארון בקרית יערים השפיעה על העם שפע של טהרה וקדושה שהובילו לתיקון המעשים [אלשיך]. לצד הנסים, מודגש תפקידו האקטיבי של שמואל הנביא. שמואל היה מסתובב מעיר לעיר, מוכיח את העם, שופט אותם ומעורר אותם לתשובה. הוא אסף אותם למצפה, שם בכו, צמו ותיקנו את פגמיהם הן כלפי ה' והן בין אדם לחברו [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג, אלשיך].
מחלוקת מעניינת עולה סביב ציר הזמן של התשובה ביחס לעשרים השנים שבהן שהה הארון בקרית יערים. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהתשובה החלה מיד ביום הראשון להגעת הארון, והעם התמיד בבכייתו ובתשובתו לאורך כל עשרים השנים חרף חילופי המנהיגים והתקופות. ציון עשרים השנים נועד רק להדגיש את משך הזמן הכולל שבו שהה הארון במקום עד שדוד המלך העלה אותו משם [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל בשם חז"ל].
לעומת זאת, גישה אחרת מציגה תמונה ביקורתית יותר כלפי העם. לפי פירוש זה, הפסוק בא להדגיש דווקא את גנותם של ישראל, שעל אף הנסים הגדולים שראו, הם לא חזרו בתשובה מיד. רק לאחר שחלפו עשרים שנים ארוכות שבהן הארון ישב בקרית יערים, רק אז התעוררו בני ישראל, התחרטו על מעשיהם ושבו אל ה' [אברבנאל, רלב"ג].