שמואל הנביא ניהל את הנהגתו במסעות שבהם סבב ברחבי הארץ, אך העיר הרמה שימשה כבסיס המרכזי של חייו האישיים, המשפטיים והרוחניים.
הביטוי וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ מתאר את חזרתו הקבועה של שמואל אל עיר מגוריו לאחר שסיים את סבב מסעותיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חז"ל למדו מפסוק זה על ניקיון כפיו של שמואל: בכל מקום שאליו הלך, "ביתו" היה עמו. כלומר, הוא מעולם לא נהנה מרכושם של אנשי המקום או לקח מהם דבר, אלא כלכל את עצמו מנכסיו בלבד [רד"ק].
וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל, גם בשובו לביתו שמואל לא נח מטרדות הציבור. הרמה שימשה כבית דין קבוע, ואליה הגיעו להישפט אנשים ממקומות מרוחקים שלא נכללו במסלול הסיבוב הרגיל שלו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המילה שָׁם מנוקדת בקמץ על אף שאינה מופיעה בטעמי הפסק, תופעה הנחשבת לחריגה [מנחת שי].
לצד המרכז המשפטי, שמואל הקים ברמה גם מרכז עבודה רוחני, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'. הקמת המזבח הפרטי התאפשרה משום שבאותה תקופה, לאחר חורבן המשכן בשילה, הותרה ההקרבה בבמות. על מזבח זה, שעמד מוכן תמיד לעבודת ה׳ [מלבי"ם], הקריב שמואל נדרים, נדבות וזבחי שלמים, שכן בבמה פרטית מותר גם לאדם זר שאינו כוהן להקריב קרבנות [רד"ק].