תקופת הנהגתו של שמואל הביאה עמה תמורה ביטחונית ורוחנית עצומה, שבה זכה העם להגנה אלוהית ולשקט מוחלט מפני אויביו החיצוניים.
בעקבות המפלה הקשה שספגו, וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא – האויב נשבר וחדל ליזום פשיטות גדולות ומאורגנות לתוך שטחי ישראל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לבלימת האויב מלהיכנס לגבולות הארץ, הכתוב מוסיף כי וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים. הפרשנים מסבירים כי משמעות הדבר היא שגם כאשר ישראל יצאו להילחם מיוזמתם בתוך השטח הפלשתי, ההשגחה האלוהית עמדה לצידם והכתה באויב בארצו שלו [מלבי"ם, מצודת דוד].
עם זאת, הקביעה כי מצב זה נמשך כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל אינה מתייחסת לכל ימי חייו, אלא רק לשנות הנהגתו הפעילה. רוב הפרשנים מסכימים כי כאשר שמואל הזדקן וכבר לא יכול היה להסתובב בין הערים ולהוכיח את העם כבעבר, חלה הידרדרות רוחנית. בעקבות חטאי ישראל, חזרו הפלשתים לשלוט בהם בסוף ימיו, וזהו מצב הדחק שהוביל בסופו של דבר לדרישת העם להמליך עליהם מלך שיושיע אותם [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].