הניצחון הצבאי על הפלשתים מביא עמו תמורה משמעותית במאזן הכוחות האזורי, ופותח תקופה חדשה של ביטחון, השבת שטחים והרתעה.
וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים... לְיִשְׂרָאֵל: ערים אלו נכבשו במקור על ידי שבט יהודה בתקופת השופטים, אך במהלך השנים נפלו לידי הפלשתים, וכעת בימי שמואל הן חוזרות לריבונות ישראלית [רד"ק]. יש המבארים כי הערים הושבו לישראל מעצמן וללא קרב, שכן הפלשתים נכנעו ופחדו להיכנס לגבולות ישראל [מלבי"ם]. ייתכן אף שלאורך שנות השלטון הפלשתי נותרו בערים אלו תושבים ישראלים, וכעת רק מוסדות השלטון החליפו ידיים [ביאור שטיינזלץ].
החזרת השטחים התרחשה מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת, שהן ערי הפלשתים המזרחיות ביותר ולכן היוו את קו הגבול הטבעי בין שתי האומות [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, ישראל הצילו מיד הפלשתים גם את גְּבוּלָן, כלומר את התחום והשטחים הפתוחים שסביב הערים [ביאור שטיינזלץ], ובכך בלמו לחלוטין את ניסיונות הפלשתים להמשיך ולפלוש לשטחם [מצודת דוד]. למרות שערים אלו היו בידי הפלשתים ימים רבים, עזרת ה' במלחמה אפשרה לישראל להוריש אותם משם באופן סופי [מלבי"ם].
התוצאה הישירה של הניצחון וביצור הגבולות הייתה שוַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי. הפרשנים מסבירים את אזכורו של העם האמורי בכך שבתקופות שבהן הפלשתים שלטו ודחקו את ישראל, ניצלו זאת גם שרידי האמורי שחיו בארץ כדי להילחם בישראל ולהציק להם. אולם, ברגע שהאמוריים ראו את מפלתם המוחצת של הפלשתים ואת התעצמות כוחם של ישראל, הם הורתעו, לא העזו עוד להילחם וביקשו לעשות שלום. גישה חלופית מציעה כי המונח "אמורי" משמש כאן כשם כולל לעמי האזור הגויים, ובתוכם גם הפלשתים עצמם [ביאור שטיינזלץ].