בשעת משבר, עומד שמואל הנביא ומקריב קורבן בעד העם, תוך שהוא זועק לישועה. הפעולה הפיזית והרוחנית משתלבות יחד, וזוכות למענה אלוהי מיידי ומוחשי המאשר את קבלת התפילה.
הפרשנים מסכימים כי טְלֵה חָלָב הוא כבש רך שעודו יונק מאימו. הקורבן הועלה כָּלִיל, מילה הנגזרת מן המילה "כל", ומשמעותה שכל בשר העולה הוקרב ונשרף בשלמותו על המזבח, כפי שדורש משפט קורבן זה [מצודת ציון].
במילה וַיַּעֲלֵהוּ קיימת הבחנה בין הכתיב לקרי. המילה נכתבת "ויעלה" בלשון נקבה, אך נקראת "ויעלהו" בלשון זכר. משינוי זה למדו חז"ל כי אף שבדרך כלל קורבן עולה הוא זכר, בבמת יחיד מותר להקריב גם נקבה [רש"י, מנחת שי, רד"ק].
הקרבת הקורבן על ידי שמואל מעוררת שאלה, שכן הוא היה לוי ולא כוהן. הפרשנים מסבירים כי לאחר חורבן המשכן בשילה הותרה ההקרבה בבמות יחיד. יש הסבורים כי באותה תקופה כל אדם היה רשאי להקריב בבמה [רד"ק, אברבנאל], ויש המדגישים כי הקרבה כזו הותרה אך ורק על פי הוראת נביא, ושמואל היה הראשון לעשות זאת [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי ייתכן ששמואל לא הקריב את הקורבן במו ידיו, אלא עשה זאת באמצעות כוהן [אברבנאל]. מטרת הקורבן הייתה לשמש אמצעי רוחני עוצמתי להשגת נבואה ודבקות בה' [אברבנאל].
תפילתו של שמואל התקבלה, כפי שנאמר וַיַּעֲנֵהוּ. כיצד באה לידי ביטוי תשובה זו? הפרשנים מציגים שני אפיקים מרכזיים. האחד הוא מענה של אש שירדה מן השמיים ושרפה את העולה. מראה זה הוכיח כי הקורבן התקבל ברצון, ונסך בשמואל ביטחון בישועה הקרבה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. האפיק השני הוא מענה קולי של רעמים. קול ה' פעל בשני מישורים במקביל: הוא הגיע לאוזני הנביא בלבד כמענה אישי, ובה בעת הפך לרעם אדיר ומטיל אימה שפגע בפלשתים, הבהיל אותם וגרם למפלתם [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].