ההמון המאיים והרועש של צבאות האויב נתקל בכוח עליון המשתיק אותו ברגע אחד והופך את גאוותו למנוסת בהלה. הדימויים עוברים משאון מים אדיר לתמונה של שממה ויובש, שבה שאריות הצבא נדחפות ללא שליטה מפני כוחות הטבע.
הנביא מדמה את מחנה מלך אשור למים גועשים באומרו לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן [אבן עזרא, מלבי"ם]. אולם מול רעש זה, ה' מופיע ממרום, וְגָעַר בּוֹ באותו צבא מאיים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. גערה זו באה לידי ביטוי בהכאת המחנה על ידי מלאך ה' [מצודת דוד]. רד"ק מציין כי כשם שה' גער בים סוף והמים נסו, כך גער במחנה אשור והביא למנוסתו.
בעקבות ההכאה, המלך ושרידי צבאו נמלטים, כפי שנאמר וְנָס מִמֶּרְחָק. קיימת מחלוקת לגבי כיוון המנוסה: שד"ל ואבן עזרא מפרשים כי האויב ברח למקום רחוק, חזרה לארצו. לעומתם, רד"ק מסביר כי המנוסה החלה מירושלים, אך גם כשהמלך כבר היה רחוק מאוד ממנה, הוא המשיך לנוס בבהלה משום שלא חש בטוח. מנוסה זו אינה רק בריחה, אלא וְרֻדַּף האויב נרדף על ידי מלאך ה' [רד"ק], ולבסוף אף נרדף מתוך עמו שלו [מלבי"ם].
כדי להמחיש את חולשת האויב, הפסוק משתמש בשני דימויים של קלות וחוסר אונים. תחילה הוא נרדף כְּמֹץ הָרִים, פסולת התבואה הקלה שעפה באוויר בעת הדישה [שד"ל, מצודת ציון]. הבחירה לציין מוץ הרים נועדה להדגיש את עוצמת הרדיפה, שכן הרוחות הנושבות בהרים חזקות מאלו שבמישור [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד], וכן מפני שמוץ ההרים יבש וקל יותר מזה של העמקים [רש"י].
הדימוי השני מחריף את תיאור המפלה וההיסחפות וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה. הגַּלְגַּל הוא צמח קוצני שבסוף הקיץ מתייבש, ניתק מן האדמה ומתגלגל באוויר כגלגל [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מבחין בהסלמה בין חלקי המשפט: בעוד שהמוץ רק נישא על גבי הרוּחַ, הגלגל מתגלגל גם מעצמו, והוא נהדף מפני סוּפָה, שהיא סערה עזה וחזקה הרבה יותר מרוח רגילה.