נבואת החורבן מדמה את עם ישראל לדמות אנושית אחת, אשר הולכת ומאבדת את חוסנה, משאביה והשפעתה [ביאור שטיינזלץ]. המילים וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא מכוונות לזמן שבו תתקיים נבואת הזעם, עת יצאו לגלות עשרת השבטים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה יִדַּל מבטאת עניות ודלות. מצב זה הוא ההפך המוחלט מן הכבוד, שכן העושר הוא המביא לכבוד, וכאשר יילקח עושרם של ישראל הם יהפכו לדלים ורשים [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה יִדַּל במשמעות פיזית של רזון וכחישות [שד"ל]. הצירוף "כבוד יעקב" מוסבר כהתייחסות לעשרת השבטים עצמם שהיו תפארתה של האומה [רד"ק], או כתיאור של מות החללים ויציאתם לגלות [אבן עזרא].
המשך התיאור, וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה, משלים את המשל הציורי. הפרשנים מסכימים כי המעבר ממצב של "שומן" ל"רזון" מסמל אובדן עמוק, אך נחלקו במהותו. רוב הפרשנים רואים בכך משל לאובדן העושר והרכוש שיוגלו מן הארץ, כך שלא יישאר בידי העם מאומה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את הרזון כמשל לדלדול דמוגרפי, ולפיו האנשים עצמם יתמעטו ויישארו מהם מתי מעט בלבד [מלבי"ם].