נבואת החורבן והגלות מצוירת בפסוק זה דרך דימוי חקלאי טרגי של שדה הנקצר עד תום. האויב הכובש מתואר כקוצר מיומן המשמיד את היבול בשלבים, החל מקציר המוני וקל של הרוב, ועד לחיפוש מדוקדק אחר אחרוני הניצולים, כך שאיש אינו חומק.
החלק הראשון של הפסוק, כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר, מדמה את תחילת הפלישה של מלך אשור, סנחריב. המילה קָמָה מתארת שדה המלא בתבואה העומדת ומוכנה לקצירה [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי פעולת האויב משולה לקוצר אשר אוסף בידו האחת צרור של תבואה, ובזרועו השנייה קוצר אותה במגל [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. מבחינה לשונית, ישנה מחלוקת לגבי המילה קָצִיר – יש הסבורים כי זהו שם תואר לאדם הקוצר [רד"ק, אבן עזרא], בעוד אחרים טוענים כי המילה מתייחסת לעצם פעולת האיסוף או לזמן הקציר [שד"ל]. מבעד לדימוי זה משתקפת קלות הכיבוש: כפי שקל לקצור שדה מלא, כך האויב עקר והגלה את המוני העם בקלות וללא התנגדות של ממש [מלבי"ם].
החלק השני, וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים, מצביע על שלב מתקדם יותר של הפורענות. לאחר הקציר הגדול, האויב משול לעני המלקט את השיבולים הבודדות שנשרו לארץ, אוסף אותן אחת אחת ואינו מותיר דבר [שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי דימוי זה מכוון לפליטים שניסו לברוח; האויב ירדוף ויאסוף אותם בזה אחר זה, כך שאיש לא יימלט [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. לחלופין, פעולת הלקט מסמלת את גלי ההגליה המאוחרים יותר, שבהם הארץ כבר הייתה ריקה ברובה, ומלך אשור נאלץ ללקט את שרידי העם המפוזרים [מלבי"ם, אבן עזרא].
הפסוק נחתם בציון המקום בְּעֵמֶק רְפָאִים. הפרשנים מציינים כי זהו גיא הסמוך לירושלים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל], ואזכורו מדגיש שמלך אשור לכד את כל מה שסבב את העיר [רד"ק]. בנוסף למשמעות הגיאוגרפית, בחירת המקום נושאת משמעות סמלית וחקלאית: המקום מוכר כשטח רזה וכחוש שאינו פורה, אשר התבואה שצמחה בו הייתה מועטת ודלילה. באזור כזה לא ניתן לקצור במגל, אלא יש ללקט את השיבולים הבודדות אחת לאחת. דימוי זה ממחיש באופן מושלם את אופן הפעולה של האויב, שאסף בדקדקנות את אחרוני הניצולים הבודדים, עד שלא נותר איש [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].