נבואת החורבן משרטטת תמונה של אירוניה היסטורית והיפוך גורלות טרגי. הערים המבוצרות שבהן בוטח העם עתידות להיוותר נטושות לחלוטין, תוך שהן מהדהדות זיכרון היסטורי רחוק של כיבוש ובריחה.
הנביא מתמקד בביטוי עָרֵי מָעוּזּוֹ, המכוון לערי המבצר והכוח של עם ישראל [רש"י, אבן עזרא], ובפרט לשומרון, עיר הבירה של ממלכת אפרים [אבן עזרא, מלבי"ם]. גישתם המרכזית של רוב הפרשנים היא שהמילה כַּעֲזוּבַת משמשת כשם עצם המבטא נטישה ועזובה. מנגד, ישנה דעה המפרשת מילה זו דווקא מלשון חוזק, בניין וביצור [מלבי"ם].
תיאור השממה נשען על דימויים מעולם הצומח: הַחֹרֶשׁ מפורש כיער או כאילן בעל ענפים רבים [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא], והמילה וְהָאָמִיר מתארת את הצמרת, הנוף העליון של העץ [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], או אילנות גבוהים ומובחרים [שד"ל, מלבי"ם]. הפרשנים מציעים כמה זוויות לדימוי זה. הגישה הרווחת היא שהערים יהיו ריקות מאדם ממש כפי שיער עבות נטוש מבני אדם, או כפי שהצמרות הגבוהות נותרות עזובות על ידי מלקטי הפירות שאינם מסוגלים לטפס אליהן בשל גובהן [רד"ק, מצודת דוד]. כמו כן, יש מי שקושר את אזכור היערות לעצי האשרה שנידונו בפסוק הקודם [שד"ל].
חלקו השני של הפסוק, אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שואב את הקורא אל ימי כיבוש הארץ. הפרשנים מסכימים כי זהו אזכור לכנענים ולשאר עממי הארץ אשר נטשו את עריהם וברחו בבהלה מפני בני ישראל בימי יהושע [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. יש המוסיפים כי הכוונה ספציפית ליערות הר אפרים, שהכנענים ביצרו בניסיון להתגונן, אך נאלצו לבסוף לנטוש [מלבי"ם]. יודגש כי המילה "מפני" מציינת פחד ואימה, ועל כן נשללת לחלוטין האפשרות שמדובר בנטישת יבול לטובת עניים [שד"ל].
כאן טמונה הטרגדיה המרכזית של הנבואה: כשם שיושבי הארץ הקודמים נסו והותירו אחריהם הרס כשבאו ישראל, כך כעת בני ישראל עצמם ייאלצו לנטוש את ערי המבצר שלהם מאימת האויב, הוא מלך אשור [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בסופו של התהליך, וְהָיְתָה שְׁמָמָה – הארץ כולה, או אותה מערכת ביצורים שעליה סמכו, תהפוך לשממה מוחלטת מאין יושב.