הנביא מוכיח את אנשי שומרון, או את כנסת ישראל כולה, על כך שנטשו את ה' שהיה להם למגדל עוז ומושיע בעת צרה. בעקבות עזיבה זו, ערי המבצר שלהם נותרות עזובות, וכל השתדלותם האנושית מסתיימת בכישלון.
הפסוק פותח בתיאור כפול של נטישת ה': כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ. המילה צוּר מבטאת חוזק. קיימת הבחנה בין שתי הפעולות: שָׁכַחַתְּ מתארת שכחה מוחלטת של ה' שהושיע אותם בימי קדם, ואילו לֹא זָכָרְתְּ מתארת פעולה של חוסר רצון להכיר בה' כמשענתם בהווה, למרות שעזרתו גלויה וקיימת מול עיניהם [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, הנביא משתמש בדימוי חקלאי. לגבי המילים עַל כֵּן תִּטְּעִי, רוב הפרשנים מסכימים כי זהו תיאור העונש: בגלל ששכחת את ה', מאמצייך יעלו בתוהו. מנגד, יש המפרשים כי מילים אלו אינן מתארות עונש, אלא את המשך תיאור החטא עצמו [שד"ל].
נִטְעֵי נַעֲמָנִים הם שתילים טובים, יפים ונעימים, או צמחים הגדלים במהירות [אבן עזרא]. יש המפרשים כי אלו נטיעות שנועדו לתאווה ותענוג בלבד, ומסמלות את עזיבת הטוב האמיתי לטובת חיפוש אחר דברים ערבים ומושכים [שד"ל], או לחלופין שמדובר בנטיעות מתוך בני עמם שלהם [מלבי"ם].
התוצאה של נטיעות אלו היא וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ. המילה זְמֹרַת פירושה ענף של גפן. השימוש בפועל תִּזְרָעֶנּוּ במקום בפועל נטיעה, נועד לגוון את הלשון, לבטא פיזור של זרעים, או לתאר פעולה חקלאית של הרכבת כלאיים שבה משלבים ענף ממין אחד באילן אחר [מלבי"ם, שד"ל].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת המשל החקלאי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא תיאולוגית: ה' נטע את ישראל בתחילה כנטע נעים וטהור, אך הם הצמיחו זרע פסול והפכו את עבודת ה' הטהורה לעבודה זרה של אלילים. רובד נוסף שמציעים הפרשנים הוא לאומי ומדיני: העם, שהוא זרע קודש, לקח נטע יפה והרכיב עליו ענף פחות וגרוע ממקור זר. הדבר מסמל את פנייתם של ישראל לבקש עזרה צבאית מעמים אחרים, או את התבוללותם וחתונתם עם עמים זרים כמו הכותים, מעשים שהשחיתו את קדושתם המקורית [רש"י, מלבי"ם, שד"ל].