בעקבות אסונות כבדים ושברן של תקוות שווא, עתידה להתחולל תמורה עמוקה בתודעה האנושית. הניצולים יכירו באפסיותה של העבודה הזרה ויבינו כי המשענת האמיתית היחידה היא ה'. מבחינה היסטורית, התעוררות זו מיוחסת לימי המלך חזקיהו, אשר ביער את האלילות והחזיר את שארית עם ישראל בתשובה לאחר שראו את חורבן עשרת השבטים [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש שרואים בכך מסקנה הגיונית שכל אדם בר דעת היה אמור להסיק מתוך המאורעות, כפי שהיה מצופה מהמלך אחז להבין שאין תועלת באלילי ארם לאחר שממלכה זו נפלה, ולהכיר בכך שיש לבטוח רק בה' [שד"ל].
בַּיּוֹם הַהוּא, כאשר יתרחשו הפורענויות הללו [ביאור שטיינזלץ], יִשְׁעֶה האדם אל ה'. רוב הפרשנים מסבירים שמילה זו משמעותה יפנה, בדומה לפנייתו של ה' אל מנחתו של הבל, ויש המפרשים אותה כלשון של הישענות, רפיון עצמי וביטחון מוחלט [אבן עזרא, שד"ל]. המילה עַל משמשת כאן במשמעות של "אל" [מצודת ציון]. הָאָדָם המוזכר כאן מכוון לצדיקים שיישארו לאחר הפורענות [רש"י], או ספציפית לממלכת יהודה והנלווים אליה [אברבנאל], אשר יפנו אל עֹשֵׂהוּ שהוא בורא האדם ויוצרו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק בנוי משני חלקים המקבילים זה לזה: הפנייה אל העושה, והמבט אל קדוש ישראל. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל עניין במילים שונות לשם חיזוק המסר [מצודת דוד], פרשנים אחרים מצביעים על הבדלים מהותיים בין החלקים. הפעולה של ההשעיה מבטאת פנייה של הגוף כולו, לעומת הראייה שמתמקדת בעיניים בלבד [מלבי"ם].
הבחנה זו משקפת התמודדות עם שתי תפיסות אליליות שונות. החלק הראשון של הפסוק, העוסק בפנייה אל הבורא, מכוון נגד אלו שכפרו לחלוטין בקיומו של ה' וייחסו את הבריאה לאלילים. החלק השני, וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה, מתמודד עם אלו שהאמינו שה' ברא את העולם אך עזב אותו לממשלת הכוכבים, ולכן השתמשו באלילים כמתווכים. עיניהם שוב לא יפנו אל פסלים או אל כוחות זרים, אלא יישירו מבט מתוך תקווה וייחול אל ה' לבדו, מתוך הכרה בהשגחתו הישירה ללא מתווכים [מלבי"ם, שד"ל, אבן עזרא]. ברובד רוחני נוסף, הפנייה אל הבורא מסמלת את העשייה הפיזית של קיום המצוות, בעוד שהמבט אל קדוש ישראל מסמל את העיסוק הרוחני בלימוד התורה והמשכת החכמה [חומת אנך].
מכיוון שעין בשר ודם אינה יכולה לראות את ה', הראייה המוזכרת כאן משמעותה התבוננות פנימית במעשיו של ה' ומיקוד הכוונה כלפיו [אברבנאל, מלבי"ם]. ה' מכונה כאן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כדי להדגיש את השגחתו הפרטית והמיוחדת על עם ישראל, שאותו קידש והבדיל מכל העמים כדי שיעבדו אותו לבדו [רד"ק, מלבי"ם].