נבואת החורבן מציגה תמונה פסטורלית אך טראגית של ערים שוקקות חיים שמתרוקנות מיושביהן וחוזרות לחיק הטבע. במקום בני אדם, המרחב העירוני נכבש על ידי עדרי צאן הרועים בשלווה מוחלטת על חורבות הבתים.
המוקד המרכזי בפסוק הוא זיהוי עָרֵי עֲרֹעֵר. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת שם זה ולקשרו אל דמשק, המוזכרת בפסוק הקודם:
הגישה הראשונה סבורה כי מדובר בערים של שבטי ראובן וגד שבעבר הירדן המזרחי [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, שטיינזלץ]. על פי קו מחשבה זה, מאחר שמלכי ארם וישראל כרתו ברית צבאית משותפת, הנביא כורך יחד את מפלתם על ידי מלך אשור. הוא מציין שבעוד דמשק עומדת ליפול, ערי ישראל שבעבר הירדן כבר גלו ושממו [רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא]. מנגד, יש שתמהו כיצד עיר קטנה אחת בעבר הירדן יכולה לייצג חבל ארץ שלם [אברבנאל], ולכן הציעו גישה שנייה, לפיה הייתה בארם עצמה עיר גדולה ומרכזית בשם "ערוער", והפסוק מתייחס אליה ואל ערי הפרזות הסמוכות אליה [רד"ק, אברבנאל].
גישה שלישית מציעה קריאה לשונית וסמלית, ולפיה המילה אינה מציינת בהכרח מקום גיאוגרפי, אלא משמעותה חורבן והרס מוחלט, מלשון "ערער תתערער", והיא משמשת כסימן קללה [רש"י ואברבנאל בשם תרגום יונתן, שד"ל].
בנוסף, המדרש קושר בין המקומות במישור הרוחני: בדמשק היו שווקים כמניין ימות החמה, ובכל אחד מהם עבודה זרה שנעבדה יום אחד בשנה. בני ישראל, בחטאם, קיבצו את כלל האלילים ועבדו את כולם ביום אחד. בשל חטא זה, נכרכת מפלת ערוער הישראלית במפלת דמשק [רש"י, רד"ק].
בהמשך, הפסוק מתאר את תוצאות החורבן. הערים תהיינה עֲזֻבוֹת, כלומר יתרוקנו לחלוטין מיושביהן [אברבנאל, שטיינזלץ]. בעקבות זאת, הן לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה – הערים החרבות יהפכו למדבר ולשטחי מרעה פתוחים לצאן של עמים שכנים, דוגמת מואב [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
העדרים יבואו אל המקום וְרָבְצוּ שם בקביעות [מלבי"ם], למצב שבו וְאֵין מַחֲרִיד – איש לא יפריע להם או יבריח אותם. השממה תהיה כה מוחלטת, עד שלא ייוותרו בני אדם שיגרשו את הבהמות מתוך היישובים או מהכרמים, והן ירעו בבטחה ללא סכנה של חיות רעות או קריסת מבנים [מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל, מלבי"ם].