תחשבו רגע על עיר גדולה, מלאה ברחובות, בבתים ובילדים שמשחקים בחוץ. מה היה קורה אם יום אחד כולם היו עוזבים, והטבע היה פשוט משתלט על הכל? הנביא מתאר לנו תמונה כזאת, שהיא קצת עצובה אבל גם מאוד שקטה. הוא מספר על עָרֵי עֲרֹעֵר, שהן ערים של בני ישראל שנמצאו בעבר הירדן. בגלל המלחמות שהיו באותה תקופה, הערים האלה נשארו עֲזֻבוֹת, כלומר התרוקנו לחלוטין מהאנשים שגרו בהן.
במקום בני אדם, הערים האלה לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה. הן יהפכו לשטחי מרעה פתוחים שבהם יסתובבו כבשים ועיזים בנחת. העדרים יבואו אל המקום וְרָבְצוּ שם באופן קבוע, פשוט ישכבו וינוחו ברוגע במקום שבו עמדו פעם בתים. הנביא מוסיף שיהיה שם כל כך שקט, עד שיהיה מצב של וְאֵין מַחֲרִיד. אף אחד לא יפריע לכבשים ולא יפחיד אותן, כי פשוט לא יישאר שם אפילו אדם אחד שיגרש אותן.