בעקבות השפל והמשבר שיחוו העם, תתרחש התעוררות רוחנית עמוקה. בני האדם יחדלו להיתלות בדברים שבהם נאחזו והתגאו בעבר, יזנחו את מקורות הביטחון השקריים שלהם, ויפנו את מבטם ואת אמונתם אל ה' לבדו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הפרשנים נחלקו בזיהוי הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו שאליהם האדם כבר לא ישעה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במזבחות שנבנו במפורש לעבודה זרה [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הכוונה היא למזבחות לא מורשים שנבנו לשם ה', כדוגמת עגלי הזהב בבית אל ובדן [ביאור שטיינזלץ], או מזבחות פרטיים שהוקמו בניגוד לתורה בכל רחבי ירושלים. למרות שגם בית המקדש נבנה בידי אדם, הוא הוקם בציווי ה', ולכן רק המזבחות הפסולים זוכים לכינוי הגנאי "מעשה ידיו" [שד"ל].
הכתוב מדגיש את האבסורד שבאלילות באמצעות המילים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון פיוטי [רד"ק], מוסבר כי ציון האצבעות נועד להעצים את הגנאי, האדם עשה את הפסל בעצמו וללא מתווכים, ולכן הוא יודע היטב שאין בו כל ממש [מלבי"ם].
השינוי התודעתי מתבטא במילים לֹא יִרְאֶה, כלומר האלילים יאבדו כל חשיבות ולא ייחשבו עוד בעיניו כלל [רש"י]. יש המבחינים כאן בין שתי קבוצות בעם, אלו שכפרו לחלוטין בה' וסגדו לפסלים יפסיקו לפנות למזבחותיהם, ואלו שהאמינו בה' אך השתמשו באלילים כאמצעי תיווך מוחשי יפסיקו אפילו להביט בהם, מתוך הבנה שההשגחה האלוהית היא ישירה [מלבי"ם].
בסוף הפסוק מוזכרים שני סוגים ספציפיים של פולחן שייעלמו. וְהָאֲשֵׁרִים הם אילנות ויערות שניטעו במיוחד לשם פולחן אלילי, לרוב סביב מזבחות, ותחתיהם התקיימו תועבות ומעשי זנות [מצודת ציון, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מוסבר כי בעוד המילה אשרות בלשון נקבה מתייחסת לאלילה עצמה, צורת הרבים אשרים מתייחסת תמיד לעצים הפיזיים ששימשו לפולחן [שד"ל].
הסוג השני הוא וְהָחַמָּנִים, מונח הנגזר מהמילה חמה ומתאר פולחן הקשור לשמש. הפרשנים מציעים תיאורים שונים לחמנים אלו, צלמים ופסלים שהוצבו על גגות הבתים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], מבנים בצורת מרכבות לשמש [אבן עזרא], או אבני מצבה שהוקדשו לאל השמש [שד"ל]. עם זאת, הצורות המדויקות של חפצי פולחן אלו אבדו במרוצת השנים ואינן ידועות לנו כיום בבירור [שד"ל].