דימויים מעולם החקלאות ומסיק הזיתים משמשים כאן כדי לצייר תמונה עגומה של חורבן, שממנו שורדת רק שארית פליטה זעירה ודלה. המילה עוֹלֵלֹת מתארת את האשכולות הקטנים והבודדים הנותרים על הגפן לאחר הבציר משום שאין איש טורח לאספם [מצודת ציון], או שזהו ביטוי מושאל המתאר פליטים ושרידים באופן כללי [שד"ל]. תהליך זה מדומה לכְּנֹקֶף זַיִת, כלומר לפעולת החבטה וההכאה בענפי עץ הזית כדי להשיר את פירותיו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. לאחר החבטה העזה, נותרים על העץ רק גַּרְגְּרִים, שהם פירות בודדים וקטנים [מצודת ציון, שד"ל]. אותם פירות שורדים ברֹאשׁ אָמִיר, שהוא הענף העליון והמובחר ביותר בעץ [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא], או האילן הגבוה עצמו [שד"ל]. שאר הפירות הבודדים נותרים בִּסְעִפֶיהָ, כלומר בענפים הדקים נושאי הפרי [מלבי"ם, רש"י], של אותה משפחת אילנות שהייתה בעבר פֹּרִיָּה ומוצלחת [אבן עזרא, שד"ל]. התיאור כולו משמש כדימוי לעוני, לשפל כללי ולמצב של חולשה קיצונית [ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותה של אותה שארית נידחת, נחלקו המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנבואה מכוונת לחזקיהו המלך ולתושבי ירושלים שניצלו ממסע הכיבוש של סנחריב מלך אשור. כשם שבראש עץ הזית נותרים פירות בודדים משום שידו של המכה אינה משגת לקטוף אותם משם, כך ירושלים, בהיותה גבוהה ומעולה, נותרה מחוץ להישג ידו של מלך אשור [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, יש הסבורים כי ההשוואה לעוללות נשכחות אינה דרך כבוד ואינה מתאימה להצלה ניסית ומפוארת מאת ה' כפי שאירע בירושלים. לכן, יש לפרש שהנבואה מכוונת דווקא לגלות ראובן וגד בימי אחז. לפי פירוש זה, המעטים שנותרו בארץ לא שרדו בזכות גבורתם או בדרך נס, אלא פשוט משום שמלך אשור לא ייחס להם חשיבות ושכח אותם, כפי שהבוצר שוכח את העוללות בכרם [שד"ל]. גישה נוספת מפרשת כי השארית מתייחסת למעט החקלאים והכורמים שסנחריב השאיר בארץ בכוונה תחילה, כפי שמשאירים עוללות לעניים [מלבי"ם].
לצד הפירושים ההיסטוריים על עם ישראל, קיימת גם מסורת מדרשית ההופכת את התמונה, ולפיה המעטים שנותרו אינם יהודים כלל, אלא דווקא שארית זעירה ואנשים מעטים ששרדו מהמונו העצום של צבא סנחריב שניגף [רש"י].