אימת המלחמה והאויב הצר על העיר מגיעה לשיאה עם רדת החשיכה, אך מתחלפת בישועה פתאומית ומוחלטת עם עלות השחר. מעבר חד זה מחרדה קיומית לשחרור מיידי ממחיש את מפלתם של אלו הקמים להחריב ולבזוז.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנבואה מכוונת למפלתו ההיסטורית של מחנה אשור בראשות סנחריב. לעומת זאת, יש הרואים בכך משל כללי על אויבים שמתפזרים לפתע ואינם מסוגלים להילחם [שד"ל], ויש המוסיפים כי הדבר רומז גם למלחמת גוג ומגוג העתידית [רש"י].
לְעֵת עֶרֶב תושבי ירושלים היו נתונים בפחד עצום מפני האויב המתקרב [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], וְהִנֵּה בַלָּהָה. משמעות המילה בַלָּהָה היא בהלה ופחד, והיא נוצרה מהיפוך אותיות [מצודת ציון, אבן עזרא]. יש המפרשים מילה זו כתיאור של שדים ומזיקים שבאו בלילה כדי לבהל את מחנה האויב [רש"י]. בדומה לכך, פחד האויב מדומה לאימת השדים השולטים בחשיכה, אך מתפוגגים ונעלמים לחלוטין עם אור הבוקר [מלבי"ם]. ואכן, בלילה יצא מלאך ה' והכה במחנה אשור מכה מבהילה, כך שבְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ – האויב הושמד לחלוטין, ובבוקר נותרו כולם פגרים מתים [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, חומת אנך].
לנוכח התשועה, הנביא מכריז בשמחה [אבן עזרא]: זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ. מילים אלו מסכמות את העונש הראוי לאשור ששסו ובזזו את ישראל [רד"ק, מצודת דוד]. יש המפרשים כי החלק הראשון של המשפט מתייחס למפלתו של השר הרוחני של האויב בשמיים, והחלק השני מתייחס לאובדן של סנחריב ושריו בארץ [חומת אנך].
בעוד שיש המסבירים כי צמד המילים חֵלֶק וגוֹרָל, וכן שׁוֹסֵינוּ ולְבֹזְזֵינוּ, הם כפל לשון שנועד לחזק את הדברים [מצודת דוד, מצודת ציון], יש המצביעים על הבדלים מדויקים ביניהם. חֵלֶק הוא קניין שאדם מקבל מתוך מה שראוי לו, בעוד גוֹרָל הוא קבלת דבר שאינו מגיע לו בהכרח. כמו כן, השׁוֹסֶה מבקש בעיקר להשחית ולהחריב את רכוש האויב, ואילו הבּוֹזֵז מעוניין רק לקחת שלל לעצמו. לפיכך, אלו שבאו מתוך כוונה להשחית קיבלו את החֵלֶק והעונש הראוי להם בשלמות; אך גם אלו שהצטרפו למחנה רק כדי לבזוז ולהרוויח ממון, מבלי שרצו להשחית, הופתעו לגלות שנפל בגוֹרָלָם לחלוק את אותו עונש כבד ואת אותה מפלה יחד עם המשחיתים [מלבי"ם].