ישעיהו, פרק י״ז, פסוק י׳

עם ישראל נטש את ה', כאשר כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ מבטא שכחה מוחלטת של ישועת ה' בעבר, ואילו וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ מצביע על סירוב להכיר בחוזקו כמשענת בהווה. כעונש על כך שמאמציהם יעלו בתוהו, או כהמשך תיאור החטא עצמו, עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים, כלומר העם בוחר לטעת שתילים יפים ונעימים שנועדו לתענוגות. אולם, וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ, הם משלבים ומרכיבים ענף גפן ממין זר ופחות על אותן נטיעות. משל חקלאי זה מסמל את השחתת קדושתו המקורית של העם, בין אם על ידי החלפת עבודת ה' בעבודה זרה, ובין אם דרך פנייה לסיוע צבאי מעמים אחרים והתבוללות עמם.