קרה לכם פעם שבניתם מבצר ממש חזק, אולי מכריות או מקוביות, והרגשתם ששום דבר לא יכול להרוס אותו, אבל אז פתאום הייתם חייבים לעזוב אותו וללכת? הנביא מספר לעם ישראל על עָרֵי מָעוּזּוֹ, שהן הערים החזקות והמוגנות ביותר שלהם, כמו עיר הבירה שומרון. העם סמך על החומות של הערים האלה וחשב שהן ישמרו עליו מכל רע. אבל הנביא מזהיר שהערים האלה יהיו כַּעֲזוּבַת, כלומר נטושות וריקות מאדם.
כדי שנוכל לדמיין עד כמה הערים יהיו ריקות, הנביא משתמש בדוגמאות מהטבע. הוא אומר שהן יהיו ריקות כמו הַחֹרֶשׁ, שזה יער ענק וסבוך שאנשים בכלל לא נכנסים אליו, וכמו וְהָאָמִיר, שזו הצמרת הכי גבוהה של העץ, שאפילו קוטפי הפירות לא מצליחים לטפס אליה ולכן היא נשארת עזובה.
יש כאן תזכורת עצובה למשהו שקרה מזמן. הנביא אומר שהערים יהיו כמו המקומות אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פעם, כשיהושע בן נון הכניס את עם ישראל לארץ, העמים שגרו בה פחדו מאוד וברחו מהערים שלהם. עכשיו יקרה לעם ישראל דבר דומה. הם בעצמם יצטרכו לברוח מפני האויב שלהם, מלך אשור, ולהשאיר את הערים שלהם מאחור. בסופו של דבר, כל אותם מבצרים חזקים שהעם כל כך סמך עליהם יהיו ריקים, וְהָיְתָה שְׁמָמָה, מקום שומם לחלוטין שאין בו אף אחד.