ישעיהו, פרק ל״ח, פסוק י״ח

זכות ההודיה על נסים שייכת לחיים בלבד, ולכן המלך חזקיהו מצהיר כי לו היה מת, לא היה יכול עוד להודות לה' על הצלתו ולצפות להבטחותיו. מילת השלילה לֹא שבתחילת המשפט חלה גם על המשכו, ולכן המתים, המכונים כאן שְׁאוֹל, מָוֶת וכן יוֹרְדֵי־בוֹר, אינם יכולים להלל את הבורא, והם לֹא־יְשַׂבְּרּוּ, כלומר לא יקוו וייחלו, אֶל־אֲמִתֶּךָ, שהיא ציפייה אל עבר הבטחה אלוהית שעתידה להתקיים. קביעה נחרצת זו, שלפיה המצב של שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ או שבו המוות יְהַלְלֶךָּ אינו אפשרי, אינה שוללת את הישארות הנפש אלא מתייחסת לגוף הפיזי נטול ההכרה השוכן בקבר. לחלופין, ייתכן שהנשמה אכן ממשיכה להתקיים לאחר המוות, אך ההודיה הייחודית על נסים שייכת רק לעולם הזה, שכן בעולם הנשמות גדולת ה' כה גלויה עד ששום אירוע אינו נתפס כפלא יוצא דופן.