ישעיהו, פרק ל״ח, פסוק ט״ו

זעקתו של חזקיהו נעה על הציר שבין ייאוש מוחלט ממוות קרוב לבין הודיה עצומה על החלמה פלאית. באומרו מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה, הוא תוהה בייאוש מה תועיל תפילתו לאחר שה' כבר גזר את מחלתו הסופנית, או לחלופין שואל כיצד ימצא שפע של מילים להודות לה' שקיים במלואה את הבטחתו לחיים. את ההצהרה אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי ניתן להבין כהבטחה להרחיק את השינה ולנדוד בלילות כדי להלל את ה', או כקבלה על עצמו להתהלך באיטיות ובענווה לאורך כל שנות חייו שנוספו לו. מנגד, מתוך תחושת הייאוש, מילים אלו מתארות כיצד שנתו ברחה מיגון, כיצד הוא נגרר ומשתרך בחולשה, או שכבר דילג במחשבתו על שנותיו האבודות. בסיום, המילים עַל מַר נַפְשִׁי מבטאות הודיה על ההצלה ממרירות הנפש העמוקה, או לחלופין מתארות את מרירות המחלה עצמה וההשלמה עם המוות.