זעקתו של אדם הניצב מול פני המוות בטרם עת, בעודו בכוחו, מציפה תחושות עמוקות של החמצה וסוף פתאומי. קריאת הייאוש מורכבת מההבנה כי החיים נגדעים באמצעיתם, והשנים שעוד נותרו לחיות נמחקות כלא היו.
המילים בִּדְמִי יָמַי זכו למספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת כריתה וגדיעה של החיים [מצודות, רד"ק, אבן עזרא]. המלך שחלה היה אז בן שלושים ותשע בלבד, והוא מבכה את הליכתו אל הקבר בטרם זמנו [רד"ק]. גישה נוספת מפרשת את המילה מלשון אמצע החיים ומיטב השנים. יש הקושרים זאת למושג הערבי המתאר את שעת הצהריים שבה השמש נראית כעומדת דוממת במרכז השמים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת מלשון דם, כלומר בעוד הגוף מלא בלחלוחית ובחיוניות [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון שתיקה, שממון ודממה. כאשר האדם חולה ונוטה למות, ימיו הופכים לשוממים ושותקים [רש"י]. מבט פילוסופי ייחודי מסביר כי הזמן קיים רק בהקשר של תנועה ופעילות אנושית. ברגע שהאדם גוסס, אף שגופו הפיזי עדיין לא כלה, ימיו מפסיקים להתנענע, שותקים והופכים לדוממים [מלבי"ם].
בהמשך, ההליכה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל מתארת את הפטירה מן העולם [שד"ל]. המושג שאול אינו מתייחס לגיהנום, אלא לקבר הפיזי הנמצא בתחתית הארץ, בניגוד מוחלט לשמים שלמעלה [אבן עזרא]. ייאושו של החולה נבע בין היתר מכך שעד לאותו דור מעולם לא קרה שאדם חלה במחלה קשה והתרפא ממנה, ולכן היה ברור לו שדינו נחרץ למות [רש"י].
בסוף דבריו הוא קובע פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה פֻּקַּדְתִּי היא חיסרון והפסד. האדם מצר על כך שהפסיד את יתרת השנים שהיה אמור לחיות, שכן רוב בני האדם זוכים לחיות מעבר לגיל חמישים [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. אותן שנים אבודות נמחקות לחלוטין מחשבון חייו כאילו מעולם לא היו [מלבי"ם]. עם זאת, קיימת גם גישה הפוכה לחלוטין, המפרשת את המילה מלשון פקידה לטובה, כלומר שהאדם נזכר לטובה משמים ושנותיו דווקא התווספו והתארכו [תרגום יונתן המובא ברש"י].