הצהרת תודה מלכותית משמשת ככותרת פיוטית לשירת הלל. לאחר התמודדות עם מחלה קשה והחלמה פלאית, מלך יהודה מחבר מזמור זיכרון שנועד לפרסם את החסד האלוהי שחווה. כותרת זו עומדת בפני עצמה, כמעין פתיח לדברים שיריים, ואינה חלק מנבואותיו הרגילות של ישעיהו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה מִכְתָּב מתייחסת לכתב הודאה או מזמור שחיבר המלך על הנס שנעשה לו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בחירתו של חזקיהו להעלות את הדברים על הכתב נועדה לשמש כמזכרת נצח לחסד של ה' שהוסיף שנות חיים על ימיו [רד"ק]. בנוסף, התיעוד הכתוב אפשר למלך להציג את יופייה של השירה בפני שרים ועמים אחרים, או להפיץ את הבשורה בכל רחבי ממלכתו כדי לפרסם את הצלתו ממוות בטוח [אברבנאל].
הפועל וַיְחִי מתפרש כאן לא רק במשמעות של חיים, אלא כביטוי מובהק של רפואה, עמידה והחלמה ממחלה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל].
סביב מהות ההחלמה המוזכרת במילים בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ מתגבשות מספר גישות. מסורת אחת מסבירה כי עד ימיו של חזקיהו, אדם שחלה לא היה מתרפא אלא הולך לעולמו. חזקיהו היה הראשון שחווה החלמה, ולכן ההודאה שלו היא על עצם החידוש שהפליא ה' לעשות בעולם – האפשרות להבריא ממחלה [חומת אנך]. מנגד, יש החולקים על כך וסבורים כי אין צורך בחידוש היסטורי כדי להסביר את ההודאה, שכן כל אדם שקם ממיטת חוליו מחויב להודות לה' [אברבנאל].
רובד עמוק יותר חושף כי חזקיהו התמודד למעשה עם שתי סכנות מקבילות: חולי הגוף וחולי הנפש, שכן נגזר עליו למות גם בעולם הזה וגם לא לזכות לעולם הבא. במצב כזה של סכנה כפולה, האדם נדרש למקד את תפילתו בהצלת הנפש, שהיא העיקר, ולוותר על הבקשה לרפואת הגוף. אולם, ה' ברחמיו הרבים נענה לו מעל ומעבר, וריפא את שני החלאים גם יחד. לכן, ההדגשה וַיְחִי מֵחָלְיוֹ באה להודות במיוחד על רפואת הגוף, שהייתה בבחינת חסד נוסף ובלתי מובן מאליו לאחר שעיקר תפילתו הייתה על נפשו [חומת אנך].