ייסורי החולי הקשים ותחושת המוות הקרב מבוטאים מתוך כאב פיזי ונפשי עמוק, תוך שימוש בדימויים של מאבק ושבירה. תיאור זה משקף התמודדות עם מחלה מייסרת, שככל הנראה הייתה כרוכה בכאבים עזים ופצעים עמוקים [ביאור שטיינזלץ].
המילה שִׁוִּיתִי זוכה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא מלשון שימה והנחה. כלומר, עם רדת הלילה, החולה שם נגד עיניו והעריך במחשבתו כי יצליח לשרוד רק עַד בֹּקֶר [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון השוואה והתגברות. לפי פירוש זה, החולה אימץ את כוחותיו והשווה את עצמו לאריה כדי להתמודד עם ייסורי הלילה, או שזעק והתהפך בכאביו כמו אריה [רש"י, אברבנאל]. יש שרואים בכך תיאור של מאבק שקול, שבו המחלה נלחמת מולו בגבורה המשתווה לכוחו של אריה [אבן עזרא], או תיאור פסיכולוגי מורכב שבו החולה מדמיין את עצמו כאריה הנלחם בחולשה, אך לפתע חום הקדחת עצמו הופך לאריה הטורף אותו [מלבי"ם].
הדימוי כָּאֲרִי, כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי מתאר את עוצמת המחלה או את יד ה׳, המרסקת את גופו של החולה כשם שאריה משבר את עצמות הטרף שבפיו [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש המפרשים את המילה כֵּן כמילת יחס של סיבה ותוצאה: ככל שהחולה ניסה להתגבר ולשרוד כאריה, כך באותה מידה התגברה עליו המחלה ושיברה את עצמותיו [רש"י, אברבנאל]. פירוש ייחודי נוסף מציע שהדימוי נובע מכך שהאריה עצמו סובל מקדחת יומית שוברת עצמות, וכך בדיוק חש גם החולה [רד"ק].
סיום הפסוק, מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי, מבטא את הציפייה המתמדת למוות. משמעות המילה תַּשְׁלִימֵנִי היא סיום והשלמת מעגל החיים, כלומר הבאת המוות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לאחר שבלילה חשב שימות בבוקר, הגיע היום והוא חישב שוב כי עד רדת הלילה תסתיים מסכת חייו. זוהי חוויה של סבל רצוף, ללא מנוחה או הפוגה לאורך היממה כולה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המציעים קריאה שאינה מילולית, ולפיה הביטוי עַד בֹּקֶר אינו מציין את שעות היממה, אלא משמש כמטבע לשון שמשמעותו מיד או בזמן קצר. לפי קריאה זו, החולה מרגיש שהמחלה תרסק אותו וה׳ יסיים את חייו במהירות רבה, ללא קשר לזמן האמיתי ביום [שד"ל].