מיקומו של הפסוק בסוף התיאור מעורר קושי כרונולוגי ועלילתי, שכן האות האלוהי כבר ניתן לחזקיהו מוקדם יותר בפרק. מתוך קושי זה, עולה גישה פרשנית הרואה בפסוק תיאור רטרואקטיבי. [רד"ק, אבן עזרא] מסבירים כי הדברים נאמרו בעבר – חזקיהו כבר שאל קודם לכן מה יהיה האות לכך שיירפא, וכתגובה לשאלתו זו ניתן לו האות שהוזכר לעיל. [מלבי"ם] עומד על הפער בין תיאור זה לבין המקבילה בספר מלכים, שם הסדר כרונולוגי והגיוני יותר (הנביא מורה על הנחת תחבושת תאנים, המלך מבקש אות, ואז האות ניתן), ותוהה מדוע כאן התהפך הסדר, וכן מה היה הצורך בנס כה עצום וגדול עבור רפואה פרטית.
בעוד שפרשנים אלו קוראים את הפסוק כשאלה ממשית, גישה אחרת מפרשת את המילים מָה אוֹת לא כקושיה אלא כקריאת התפעלות והודיה. לפי גישה זו, המילה מָה מורה על גודל הדבר וחשיבותו [מצודת ציון], וכוונת המלך היא להביע פליאה ושמחה: מה טוב ומה נאה האות הנפלא שניתן לי, המעיד על כך שנרפאתי ואוכל לעלות לבית ה' [רש"י, מצודת דוד].
זווית נוספת מקשרת את הפסוק לתהליך ההחלמה של המלך. לאור עצת הנביא לריפוי פצעיו, המלך שואל כיצד ידע שאכן נרפא לחלוטין. המענה לכך טמון במילים כִּי אֶעֱלֶה בֵּית ה' – כאשר יחוש מאושש דיו כדי לקום ממיטת חוליו ולעלות אל בית ה' כדי להודות, עצם היכולת להגיע אל המקום הראוי להודאה היא שתהווה את האות וההוכחה לרפואתו השלמה [ביאור שטיינזלץ].