זכותו של האדם להכיר בנסים, להביע הכרת הטוב ולצפות להתגשמותן של הבטחות אלוהיות, היא נחלתם של החיים בלבד. עם סיום החיים בעולם הזה, פוסקת גם היכולת להלל באופן פעיל את הבורא על חסדיו הגלויים.
המונחים שאול, מות וצירוף המילים יורדי בור מתייחסים כולם אל המתים [ביאור שטיינזלץ]. המילה ישברו משמעותה יקוו, יצפו או ייחלו [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, המילה לא המופיעה בתחילת הפסוק, מושכת עמה את המשך המשפט, כך שיש לקרוא זאת כאילו נכתב "ולא מוות יהללך" [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. המילים אל אמתך מבטאות ציפייה אל עבר הבטחה שעתידה להתקיים, ולכן נעשה שימוש במילת היחס "אל" המצביעה על יעד עתידי שיש לייחל לו [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק את הצהרתו האישית של המלך חזקיהו. לו היה מת, לא היה יכול עוד להודות לה' על הנס הגדול של מפלת סנחריב, ולא היה יכול להמשיך ולקוות להתגשמות ההבטחות האלוהיות הנוגעות לעתיד, שכן למתים אין עוד חלק ותועלת בענייני העולם הזה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הנביא כופל ומשלש את דבריו במילים שונות כדי לחזק את הרעיון שטוב לה' להחיות את בני האדם השבים מחטאם, כדי שיוכלו להודות לו בעודם בחיים [רד"ק].
אמירה נחרצת זו מעוררת שאלה הגותית עמוקה שנידונה בהרחבה בקרב הפרשנים: האם הפסוק מכחיש את הישארות הנפש או את תחיית המתים?
כדי ליישב קושי זה, גישה אחת גורסת כי הפסוק מתייחס אך ורק לגוף הפיזי השוכן בקבר. מרגע שהנשמה עוזבת את הגוף, אין לו כל כוח או דעת. לכן, ההכרזה שהמתים אינם מהללים אינה סותרת את חיי הנצח של הנשמה או את תחיית המתים העתידית, אלא רק קובעת שהגופות הדוממים אינם מסוגלים לספר את אמיתת ה' [רד"ק, אבן עזרא].
מנגד, יש שדחו בתוקף את ההסבר לפיו הפסוק מדבר על הגוף בלבד. הרי אם הנשמה קיימת וממשיכה להלל את ה', מדוע שיאמר הנביא שהמתים אינם מודים לו? לפי גישה זו, ייתכן שבעבר רווחה התפיסה כי אף שהנפש שורדת לאחר המוות, היא נמצאת במצב של חוסר פעולה, ללא כלי דיבור או הרגשה פיזית, וממתינה לתחיית המתים. עם זאת, האמת היא שהנפש אכן מרגישה, מתקשרת ומהללת את ה' גם לאחר המוות. את משמעות הפסוק ניתן להסביר דרך הבדל מהותי בין העולמות: בעולם הזה, כשהנשמה כלואה בגוף, היא רואה את גדולת הבורא מבעד למסך, ולכן כל פלא ונס מעוררים בה פליאה והודיה. לעומת זאת, בעולם הנשמות, גדולתו של ה' כה מפורסמת וברורה לכל, עד ששום דבר אינו נתפס כפלא יוצא דופן. משום כך, צורת ההלל וההודיה הייחודית על נסים מתחדשים, כפי שהיא מוכרת לנו, אינה שייכת עוד למציאות שלאחר המוות [שד"ל].