מילותיו של חזקיהו המלך לוכדות רגע עמוק של הצפה רגשית, ונעות על הציר שבין ייאוש מוחלט לנוכח גזר דין מוות, לבין הכרת הטוב עצומה על החלמה פלאית. הפרשנים חלוקים בשאלה האם מילים אלו נאמרו מתוך חוסר אונים בעיצומה של המחלה, או כשיר הלל לאחר ההצלה.
באשר למילים מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה, גישה אחת רואה בהן ביטוי של ייאוש עמוק. לפי תפיסה זו, חזקיהו תוהה מה תועיל לו תפילתו; הרי ה׳ כבר גזר עליו שימות, וברור שהוא יקיים את דברו, שכן המחלה הסופנית מוכיחה שאין מידו מציל [מלבי"ם, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילים כזעקת הודיה. חזקיהו שואל כיצד יוכל למצוא את המילים הראויות לשבח את ה׳, שהרי ה׳ הבטיח לו נחמה וחיים על ידי הנביא, וקיים את הבטחתו במלואה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. המילה מָה מצביעה על שפע רב של קילוסים שיש לו לומר [מצודת ציון], והמילה עָשָׂה מציינת שהחסד כבר נעשה, או שהבטחת ה׳ לעתיד ודאית כאילו כבר נעשתה [אבן עזרא].
הביטוי אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי זוכה למגוון פירושים מעניינים, הנגזרים ממשמעויות שונות של המילים. כיוון מרכזי אחד קושר את המילה שְׁנוֹתַי לשורש י.ש.ן (שינה), ואת המילה אֶדַּדֶּה לנדידה והרחקה. לפי פירוש ההודיה, חזקיהו מצהיר שירחיק את השינה מעיניו וינדוד בלילות כדי להלל את ה׳ [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. לפי פירוש הייאוש, הוא מתאר כיצד שנתו נדדה וברחה ממנו מרוב עצבון ויגון [שד"ל].
כיוון פרשני שני מבין את המילה שְׁנוֹתַי כפשוטה, כלומר כל שנות חייו. את המילה אֶדַּדֶּה מפרשים מלשון הליכה איטית, נענוע או היגררות. חזקיהו מצהיר שבכל השנים שנוספו לו הוא ילך בהכנעה, וינענע בראשו בפליאה מתוך זיכרון הצרה שניצל ממנה [רד"ק, אבן עזרא], או לחלופין, שהוא משתרך ונגרר בקושי מחמת חולשתו [ביאור שטיינזלץ]. פירוש ייחודי נוסף מסביר את המילה אֶדַּדֶּה מלשון דילוג וקפיצה. בייאושו, חזקיהו כבר "דילג" במחשבתו על השנים שנותרו לו לחיות, והתייחס אליהן כאילו אינן קיימות עוד [מלבי"ם].
את סיום הפסוק, עַל מַר נַפְשִׁי, מסבירים פרשני ההודיה כסיבה לשבח: חזקיהו מודה לה׳ על שניצל ממרירות הנפש העמוקה שהיה שרוי בה, ועל כך שה׳ ניחם אותו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, פרשני הייאוש מסבירים שהמילים מתארות את המרירות וחלישות הכוח של המחלה עצמה [ביאור שטיינזלץ], או שחזקיהו "דילג" והשלים במחשבתו גם עם מרירות נפשו, שהחלה להירגע ולהכין את עצמה למוות [מלבי"ם].