זעקתו של החולה לנוכח המוות הקרב חושפת את החרדה העמוקה מאובדן הקשר הכפול: הניתוק הרוחני מהבורא והניתוק הפיזי מחברת בני האדם. מחשבתו של חזקיהו המלך הייתה שמוות בגיל צעיר כל כך מהווה עונש המעיד על פגם רוחני, ולכן חשש כי הוא עתיד לאבד את שני העולמות גם יחד [אברבנאל].
החלק הראשון של הקינה, לֹא אֶרְאֶה יָהּ, מעורר שאלה פרשנית, שכן ה' אינו גוף גשמי שניתן לראותו בעין [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהראייה כאן היא מטפורית. הכוונה היא לחוסר היכולת להתבונן במעשי ה' בעולם, להכיר את דרכיו ולהודות לו, שכן ההילול וההודאה שייכים לחיים בלבד [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. יש המוסיפים כי המשמעות היא אובדן היכולת להתענג על טובו וחסדיו של ה' [שד"ל], או איסור המוטל על המתים להשתמש בשם ה' בן שתי האותיות [רש"י]. לעומת הגישה הרואה בכך התבוננות רוחנית, גישה אחרת מפרשת את הראייה באופן מוחשי יותר ומזהה את המונח יָהּ ככינוי לבית המקדש, שאליו לא יוכל החולה להגיע עוד [רש"י, רד"ק].
מבט פילוסופי עמוק יותר מציע כי תפיסת האלוהות של האדם בעולם הזה מוגבלת למושגים של זמן, מקום וטבע. עם מות הגוף, הנפש עוברת להשגה שכלית טהורה ומופשטת לחלוטין. לכן, החולה מצר על כך שלא יוכל עוד לתפוס את ה' באותם כלים חושיים, מוכרים וגשמיים שבהם השתמש בעודו חי [מלבי"ם].
בעוד שרוב הפרשנים מבינים את הביטוי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים ככינוי לעולם הזה שבו אנו מתהלכים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], קיימת דעה ולפיה ביטוי זה מכוון דווקא לעולם הנשמות והעולם הבא, שאותו חשש לאבד בשל מותו המוקדם [אברבנאל].
לאחר הצער על ניתוק הקשר האלוהי, עובר החולה לבכות את הפרידה מחברת בני האדם ומראה העיניים הפשוט של חבריו, באומרו לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָֽדֶל [אבן עזרא, רד"ק].
המילה חָֽדֶל זוכה להתייחסות מיוחדת. הפרשנים מסכימים ברובם המכריע כי מדובר בשיכול אותיות, והכוונה היא למילה "חלד", כלומר העולם הזה. תופעה לשונית זו מוכרת במילים נוספות בתנ"ך כמו כבש וכשב [מצודת ציון, מלבי"ם, מנחת שי, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. העולם נקרא כך משום שכל החיים בו עתידים בסופו של דבר לחדול מלהתקיים [שד"ל, אבן עזרא]. מנגד, קיימת דעה המפרשת את המילה כפשוטה, כתיאור של ארץ המתים שהיא "חדלה" ומנועה מחיים, כך שהכוונה היא שהאדם לא יראה עוד חיים משום שיישב עם המתים בקבר [רש"י]. על פירוש זה נמתחה ביקורת, שכן במקרא מעולם לא מתואר מצב של "ישיבה" בקבר או בשאול, אלא רק שכיבה או ירידה [שד"ל].