הנביא מורה על שימוש באמצעי פיזי כדי לרפא את המלך הנוטה למות. ההוראה משלבת פעולה חומרית עם התערבות אלוהית, ומעוררת נידון פרשני הן לגבי אופי הנס והן לגבי מיקומו הכרונולוגי של הכתוב ברצף הסיפור.
הפרשנים מסבירים את מילות הפסוק כך: ישׂאו משמעו ייקחו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. דבלת תאנים היא גוש של תאנים יבשות שנדחסו ונכבשו יחד [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. וימרחו מתאר פעולה של טיחה, משיחה וחבישה של הפצע [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. השחין הוא סוג של נגע או פצע מוגלתי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה ויחי משמעה יתרפא [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרפואה זו הייתה בגדר "נס בתוך נס". בדרך הטבע, הנחת תאנים על בשר חי ופצוע גורמת לזיהום, סירחון ונזק, אך ה' בחר להשתמש דווקא בדבר מזיק כדי לחולל רפואה למעלה מדרך הטבע. לעומת גישה זו, יש הסבורים כי לדבלת התאנים אכן הייתה השפעה רפואית טבעית מסוימת על השחין, והיא ניתנה כעצה מעשית מאת הנביא [אברבנאל]. עם זאת, הודגש כי דרכו של ה' היא להקדים פעולה אנושית למופתים, לא משום שהפעולה היא סיבת הריפוי, אלא כדי להוכיח שהנס נעשה ברצון ה' ולא דרך מקרה [שד"ל].
סוגיה נוספת שנידונה בהרחבה היא מיקומו של הפסוק. הכתוב מופיע כאן בסוף הסיפור, אף על פי שמבחינה כרונולוגית מקומו הראוי הוא בשלבים המוקדמים יותר, כפי שאכן מופיע בתיאור המקביל בספר מלכים [רד"ק, אברבנאל, שד"ל].
כדי ליישב זרות זו, מוסבר כי אזכור הדבלה נדחה לסוף כדי לבאר מדוע חזקיהו המלך ביקש אות מהנביא. כאשר ישעיהו הציע לו רפואה טבעית לכאורה בדמות תאנים, חזקיהו חשש שמא מדובר בנחמה בלבד או בריפוי חיצוני של הפצע, ולכן ביקש אות שיוכיח כי ה' ירפא את חוליו הפנימי והמסוכן בדרך נס. מכיוון שפרט זה היה שולי ביחס לעיקר הסיפור, הוא הובא רק בסופו כהשלמה [אברבנאל]. הסבר שונה מציע כי הנביא ישעיהו השמיט במקור את עניין הדבלה למען הקיצור, וסופרים מאוחרים יותר הם שהוסיפו את הפסוקים הללו בסוף הקטע מתוך ספרי דברי הימים של המלכים, כדי שלא לשלוח יד ולשנות את גוף הטקסט המקורי של הנביא [שד"ל].