ישעיהו, פרק ל״ח, פסוק י׳

אדם הניצב מול פני המוות בטרם עת זועק מתוך תחושת החמצה, ומקונן כי אֲנִי אָמַרְתִּי בלבי שאמות בִּדְמִי יָמַי, כלומר ימיי נגדעים באמצע חיי בעודי מלא בחיוניות, או לחלופין הופכים לשוממים וחסרי תנועה. מכיוון שעד לאותו דור איש לא התרפא ממחלה קשה, החולה בטוח שדינו נחרץ וזועק אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל, כלומר אמות וארד אל הקבר הפיזי הנמצא בתחתית הארץ. משום כך הוא מצר וקובע פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי, כלומר החסרתי והפסדתי את שאר השנים שהייתי אמור לחיות והן נמחקות כלא היו, אם כי גישה הפוכה מפרשת זאת כפקידה לטובה משמים שבעקבותיה שנותיו דווקא התווספו והתארכו.