ישעיהו, פרק מ״ג, פסוק י׳

ה' מעמיד מעמד משפטי שבו הוא מכריז אַתֶּם עֵדַי, בקריאה לעם ישראל או לאומות העולם להעיד על הניסים והנבואות שהתגשמו בעבר, בעוד שהמילים וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי מכוונות לנביא או לעם ישראל שקיבל את הנבואה. מטרת העדות היא לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, תהליך מדורג המתחיל בידיעה מוחשית של אירועי העבר, עובר לאמונה במסורת, ומוביל למסקנה השכלית שכשם שהתקיימו נבואות העבר, כך יתגשמו הבטחות הגאולה בעתיד. הבנה זו מביאה להכרה כִּי אֲנִי הוּא, כלומר שה' הוא המציאות היחידה הקיימת בזכות עצמה. הפסוק נחתם בהצהרה לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה, השוללת את אמונות האלילים על אלים שנולדים ומוחלפים, ומדגישה שכל אלוהות אחרת היא רק בריה שנוצרה וכי שום יצירה לא נבראה מעולם על ידי אל אחר.