ישעיהו, פרק מ״ג, פסוק ו׳

ה' מצווה על רוחות השמיים או על אומות העולם לקבץ את גולי ישראל מארבע כנפות תבל. הוא מצהיר אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, כדרישה אקטיבית לחלץ גולים הכלואים בין מחסומים טבעיים או כזירוז לרוח הצפונית החלשה, בעוד הפנייה לדרום, הנקרא וּלְתֵימָן, היא רק אַל־תִּכְלָאִי, כלומר אל תמנעי ותעכבי, שכן שם העיכוב הוא מצד האומות בלבד או שהרוח חזקה מטבעה. ההוראה הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ מנוסחת בלשון נקבה בפנייה אל הרוח, ומבטיחה השבה עדינה ורחמנית של כולם. מהלך זה מסיר כל מניעה חיצונית מן הדרך, כך שהחזרה לארץ נותרת תלויה אך ורק ברצונם החופשי של הגולים.