תוכחת ה' לעם ישראל חושפת את התפיסה השגויה שלהם לגבי עבודת הקורבנות. ה' מבהיר כי הדרישות הרוחניות אינן נועדו לספק צורך אלוהי, וכי מעולם לא הייתה כוונה להתיש או להכביד על העם בעבודה קשה.
הפרשנים נחלקו לגבי הרקע ההיסטורי של הפסוק. יש הסבורים כי הדברים מכוונים לימי המלך אחז, אשר סגר את דלתות בית המקדש וביטל לחלוטין את עבודת הקורבנות [מצודת דוד, רד"ק], ויש שפירשו כי מדובר על תקופת גלות בבל, שבה נמנעה מהעם האפשרות להקריב [אבן עזרא]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי העם אכן הקריב קורבנות, אך הם הוקדשו לעבודה זרה ולא לה' [רש"י].
הפסוק פותח במילים לֹא הֵבֵיאתָ לִּי, כאשר המילה הֵבֵיאתָ נכתבת באופן מלא עם האותיות יו"ד ואל"ף [מנחת שי], ומשמעותה הבאת דבר כדי שהמקבל יקנה אותו לצרכיו [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מדגישים את המילה לִּי – הקורבנות אינם מובאים לצרכו של ה', שכן אין לו כל הנאה או תועלת פיזית מהם, אפילו לא מקורבן העולה שנשרף כליל על המזבח [מלבי"ם, שטיינזלץ, אדרת אליהו]. למעשה, תכלית הקורבן היא עבור האדם החוטא, כדי לכפר עליו ולזכך אותו מאש יצר הרע באמצעות אש המזבח [אהבת יהונתן].
בהמשך נאמר וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי. המילה וּזְבָחֶיךָ מתפרשת כ"עם זבחיך" [מצודת ציון], או כחסרת האות בי"ת, כלומר "ובזבחיך" [רד"ק, מלבי"ם]. המילה כִבַּדְתָּנִי מבטאת לשון של מתן כבוד [מנחת שי], אך ה' מבהיר שאין הוא מתכבד בדם של בהמות, אלא דווקא בנשמותיהם של הצדיקים הממשיכים את הארת השכינה בעולם [אהבת יהונתן].
חלקה השני של התוכחה מתמקד בטרחה שבעבודת המקדש: לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. המונח הֶעֱבַדְתִּיךָ מתייחס למלאכה כבדה, ואילו הוֹגַעְתִּיךָ מתאר מאמץ מתמשך שהוא מעבר לכוחותיו של האדם [מלבי"ם]. ה' מדגיש כי לא הטיל על העם עבודה קשה או הוצאה מרובה. המִנְחָה היא קורבן נדבה זול שאינו חובה, המורכב מקומץ קטן של סולת [רש"י, מצודת דוד]. כדי לא להכביד על העני, שיעור המנחה הוא עשירית האיפה בלבד – כמות המקבילה למזון של יום אחד, חסרון שהאדם יכול לשאת [אהבת יהונתן]. יתרה מכך, ה' לא הטריח את האדם הפשוט במלאכת הקרבת המנחה, אלא הטיל את העבודה על הכהן המשמש כשליח [אדרת אליהו].
מאחר שהמנחה עצמה אינה מהווה עבודה קשה, הרי שגם התוספת של הלְבוֹנָה – סוג של בושם זך המונח על המנחה [מצודת ציון, רד"ק] – אינה גורמת לעייפות או ליגיעה [מלבי"ם, מצודת דוד, אבן עזרא].
גישה פרשנית נוספת מציעה קריאה שונה לחצי השני של הפסוק: מאחר שהעם ממילא זנח את עבודת המקדש ולא הביא קורבנות, הרי שה' כלל לא היה הסיבה לכך שהם עבדו או התייגעו, שכן הם פשוט לא עבדו אותו [רד"ק, שד"ל].