דברי תוכחה אלו של ה׳ מופנים אל העם במטרה להפריך כל טענה מצידם על כך שנעשה להם עוול או שהם נענשים ללא הצדקה. הכתוב ממחיש את כפיות הטובה של האדם ואת טבעו, ומדגיש כי אפילו הדמויות הגדולות והנשגבות ביותר בהיסטוריה, שעליהן העם נשען, נכשלו בחטא. לכן, אין לעם זכות לעמוד לפני ה׳ בטענת חפות, ועליו להכיר בחסד האלוהי המקיים אותו למרות הכל.
הפרשנים מציעים מגוון רחב של זיהויים למושג אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן. הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים היא שמדובר באדם הראשון. מאחר שיציר כפיו של ה׳ חטא באכילה מעץ הדעת, ברור כי בני אדם שנולדו מאיש ואישה נוטים בטבעם לחטוא, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, אהבת יהונתן, ביאור שטיינזלץ].
גישה אחרת רואה בביטוי התייחסות לאבות האומה בכלל, ובפרט לאברהם אבינו, שחטא כאשר פקפק בהבטחת ה׳ ושאל "במה אדע" [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
כיוון שלישי מתמקד במנהיגות המדינית והרוחנית של העם לאורך הדורות. יש הסבורים כי הכוונה היא לשאול, המלך הראשון של ישראל, או לירבעם, שהומלך על ידי העם שלא על פי ציווי ה׳ [רד"ק, אבן עזרא]. מנגד, יש המזהים את "אביך" עם יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול שהיה המנהיג הבולט בימי שיבת ציון, אשר קצת מבניו חטאו בנשיאת נשים נוכריות [שד"ל]. פרשנות נוספת רואה במילה מונח קיבוצי, המכוון לדורות הראשונים של תקופת בית המקדש הראשון [מלבי"ם], או לכינוי כללי למורים ומחנכים [אבן עזרא].
המילה וּמְלִיצֶיךָ מתארת אנשים המשמשים כמתווכים, סניגורים, או כאלו היודעים להציג דברים בצורה המיטבית [מצודת ציון, מלבי"ם]. גם ביחס לזהותם של מליצים אלו נחלקו המפרשים, בהתאמה לזיהוי של תחילת הפסוק.
על פי רוב, הכוונה היא למנהיגי הדור, השרים, החכמים והצדיקים, אשר תפקידם היה להוכיח את העם ולהחזירו למוטב, אך במקום זאת הם חטאו בעצמם, ולכן לא ניתן להישען על זכותם [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. בדומה לכך, יש המזהים אותם עם הכהנים והנביאים, העומדים כמתווכים בין ה׳ לישראל, אשר פשעו במזיד [מלבי"ם, שד"ל].
מנקודת מבט אחרת, יש המקשרים את המליצים לאבות האומה, כמו יצחק שאהב את עשו, שונאו של מקום [רש"י], או לשרי המלך והלויים המשמשים את הכהנים [אבן עזרא]. גישה מדרשית ייחודית מפרשת כי המליצים הם דווקא מלאכי השרת, שקטרגו ופשעו בעת בריאת האדם ונענשו על כך [אהבת יהונתן].
השילוב של שני חלקי הפסוק יוצר תמונה שלמה: מהאדם הראשון ועד המנהיגים והמתווכים של ההווה, שרשרת החטא שזורה בהיסטוריה. ה׳ מבהיר כי הייסורים באו בדין, שכן גם גדולי האומה חטאו. עם זאת, יש מי שרואה בכך גם נקודת זכות עמוקה: העובדה שעם ישראל ממשיך לשים את מבטחו בה׳ גם לאחר שחטא ונענש, מהווה קידוש השם גדול אף יותר מאשר אילו מעולם לא היה חוטא כלל [אהבת יהונתן].