הכתוב מציג את ה' כמכוון המאורעות ההיסטוריים, אשר מוציא למלחמה צבאות אדירים רק כדי להנחיל להם מפלה פתאומית ומוחלטת. המפרשים נחלקו לגבי האירוע ההיסטורי הספציפי שאליו הפסוק מכוון. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של קריעת ים סוף וטביעת המצרים [מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל]. לפי גישה זו, ה' נתן בלב מצרים את הרצון לרדוף אחרי ישראל, כדי להטביע אותם בים באותו מעמד שבו ניצל העם. מנגד, יש הסבורים כי הפסוק מתאר את הנס שנעשה בימי חזקיהו מול צבא סנחריב מלך אשור, שהובא לירושלים והופל שם [רד"ק]. דעה נוספת גורסת כי הפסוק מתייחס בכלל לכשדים, שהיו כוח צבאי כבד וחזק ביבשה, אשר יצאו להילחם נגד הפרסים [אבן עזרא].
הפסוק פותח בתיאור הכוח הצבאי: המוציא רכב וסוס, ה' הוא זה שמניע ומוציא את צבאות האויב למלחמה [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ], יחד עם חיל ועזוז, כלומר צבא המורכב מאנשי חיל וגיבורים בעלי עוז וחוזק רב [מצודת ציון, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
למרות עוצמתם, גורלם נחרץ בבת אחת: יחדו ישכבו בל יקומו. כל אותו צבא עצום נופל יחד ללא תקומה. לפי הפירוש שהמדובר במצרים, הכוונה היא לטביעתם הפתאומית במי הים [מצודת דוד, שד"ל]. לפי הפירוש שהמדובר בצבא אשור, התיאור מתייחס לכך שהחיילים הלכו לישון בלילה, מתו בשנתם והפכו לפגרים, כך שאיש מהם לא קם בבוקר [רד"ק].
סופם של הצבאות מתואר במילים דעכו כפשתה כבו. הכתוב מדמה את מותם המהיר של החיילים לפתיל עשוי פשתה דולקת שכבה במהירות וללא שהיות [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה דעכו היא כבוי [רד"ק, אבן עזרא], אך יש המדייקים כי המילה מתארת קפיצה מהירה, בדומה לשלהבת שקופצת רגע לפני שהיא נכבית כאש קוצים. בדומה לכך, נפשותיהם של החיילים קפצו מהם בפתאומיות והם מתו מיד [מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה נוספת מצביעה על כך שהפועל מתאר דווקא את התגברות השלהבת לזמן קצר ומועט ממש לפני שהיא כבה לחלוטין, כדרך נר שעומד לדעוך [שד"ל].