הנביא משרטט את כוחו של ה' לסלול עבור עמו מעבר בטוח דרך מכשולים בלתי עבירים, תוך הישענות על ניסי העבר כהבטחה ברורה לגאולה עתידית. מי שהושיע את ישראל בעבר, הוא זה שיושיע אותם גם מן הגלות הנוכחית ויקבץ אותם מכל מקום שבו הם נמצאים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב מתייחס לניסי יציאת מצרים, ובפרט לקריעת ים סוף. לעומת זאת, ישנה גישה הרואה במילים אלו נבואה על מפלתו העתידית של האויב, ולפיה ה' יסלול דרך בים עבור אוניות מלחמה שיבואו להביס את הצי הבבלי [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההקבלה בין בַּיָּם דָּרֶךְ לבין וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל עניין במילים שונות לשם הפיוט [רד"ק], אחרים מוצאים משמעות נפרדת לכל חלק. לפי דעה אחת, תחילת המשפט מתייחסת לקריעת ים סוף, ואילו ההמשך, וּבְמַיִם עַזִּים, מכוון לנס בקיעת נהר הירדן בימי יהושע בן נון [מצודת דוד, רד"ק]. המילה עַזִּים מתפרשת כמים חזקים וסוערים [מצודת ציון, מלבי"ם], ויש שמקשרים מים אלו למפלתם של המצרים, שרדפו אחרי ישראל וטבעו במצולות, תוך שה' מכניע את צבאם העז של האויבים [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף, קיימת הבחנה דקה בין המושגים השונים. דָּרֶךְ מסמלת כביש רחב המיועד לרבים, בעוד נְתִיבָה היא שביל צר המיועד ליחיד [מצודת ציון, מלבי"ם]. מתוך כך מוסבר כי ה' לא רק פתח בתוך הים דרך אחת גדולה לכלל העם, אלא יצר בתוך המים העזים נתיבים אישיים ופרטיים, כאשר הים נקרע לשנים עשר שבילים נפרדים, נתיב מיוחד לכל שבט ושבט [מלבי"ם].